"כיצד הועמד אשראי של מאות מיליוני שקלים ללא ביטחונות?"

דברי הביקורת של השופט איתן אורנשטיין על המערכת הבנקאית בישראל לא מצאו את מקומם על גבי דפי פרוטוקול הדיון שהתקיים אתמול בעניינה של אי.די.בי פתוח. השופט, שביקר בחריפות את הבנקים, ובראשם בנק לאומי, בחר לא לכלול את דבריו בפרוטוקול.

בניגוד לעורכי הדין שדיברו בקול רם לנוחותם של מאות הנוכחים באולם, בחר אורנשטיין כאילו להתריס, לדבר בקול שקט, כשהטיח את דברי הביקורת הקשים שלו בסופו של הדיון שבו שלח את הצדדים להידברות. "היכן היו ועדות האשראי של הבנקים?", שאל ותמה כיצד בנק לאומי, למשל, שלח תגובה טכנית לבקשה לבית המשפט בטענה שלא הצליח לפתוח את דיסק המסמכים ולכן לא הגיב עניינית. השופט הבהיר כי ציפה לתגובה מהותית של הבנק ורצה להבין "כיצד הועמדו אשראים של מאות מיליוני שקלים ללא ביטחונות". השופט תהה איך רק חברת הביטוח מנורה דרשה וקיבלה ביטחונות מאי.די.בי פתוח, ואילו הבנקים, המומחים במתן אשראי, העניקו הלוואות "שעומדות לפירעון פארי פאסו (יחד, במקביל - ר"ב) עם מחזיקי האג"ח", לדבריו.

השופט איתן אורנשטיין צילום: ענר גרין

ואולם, יש הבדל מהותי בין האופן שבו המערכת הבנקאית נוהגת להעמיד אשראי לאופן בו היא מעניקה אשראי סחיר לתאגידים ציבוריים על ידי הגופים המוסדיים. הבנקים, כידוע, מעניקים אשראי בחדרי חדרים - "אחד על אחד" - בהסכם בין הלווה לבנק, שנתפר למידותיו של הבנק ובכפוף לתנאים מותאמים אישית ללווה.

לעומת זאת, הגופים המוסדיים, חברות הביטוח ובתי ההשקעות, המנהלים את כספי הפנסיה של הציבור, רכשו את האג"ח של אי.די.בי בהנפקה או לאחר מכן דרך המסחר בבורסה.

הסכם ההלוואה עם מחזיקי האג"ח נקבע בעצם בשטר נאמנות שחל על כל המחזיקים, וניהול משא ומתן על תנאיו מורכב בהרבה כיוון שמדובר בערב רב של מחזיקים שונים שאין ביניהם כל קשר. איגרות החוב שהונפקו בעשור האחרון ניתנו על פי רוב ללא ביטחונות, והגופים המוסדיים נהגו לפצות את עצמם על הסיכון בדרישת ריבית הולמת. זאת בניגוד לבנקים, שהעניקו הלוואות לא סחירות ודרשו בגינן ביטחונות בדמות נכסים, מניות או ערבויות כאלה ואחרות.

אלא שהמשבר ששטף את שוק ההון המקומי והעולמי ב־2008 גרר גל ביקורת אדיר על שהגופים המוסדיים נתנו אשראי ללא בדיקה מעמיקה וללא דרישת ביטחונות או אמות מידה פיננסיות, דוגמת מגבלות על חלוקת דיבידנד. בעקבות הביקורת החריפה אף הקים משרד האוצר ועדה שזכתה לכינוי "ועדת חודק" לבדיקת הצורה שבה המוסדיים מעמידים אשראי לחברות.

מסקנות הוועדה הפכו לחקיקה שהגבילה את האופן שבו המוסדיים מעניקים אשראי והטילה עליהם חובה לבדוק היטב את החברות לפני שהם מעמידים להן אשראי באמצעות אנליזה כתובה, לדרוש ביטחונות ואמות מידה פיננסיות כולל מגבלות משיכת דיבידנד וכן לקבל כלים להתמודד עם מצבים שבהם מחזיקי האג"ח שמים לב שהחברה נקלעה לקשיים בטרם היא מגיעה לעברי פי פחת.

מאז גייסה אי.די.בי פתוח את החוב שיפרו הבנקים ובתי ההשקעות את הליכי הקצאת האשראי. אם בעבר דרשו בעת מתן הלוואות בטוחה בדמות מניות גרעין השליטה בחברה הלווה, היום הם כבר דורשים שעבודים. במקרה של אי.די.בי פתוח, כשהבנקים ובתי ההשקעות התאגדו כקבוצת מלווים, הם העריכו שהנכסים שאי.די.בי פתוח מחזיקה בהם, כמו שופרסל, סלקום וכלל ביטוח, חזקים מכל בטוחה אחרת, ושבמקרה של כישלון בפירעון החוב ניתן יהיה להציל את האשראי שהוענק במימוש נכסים. גם היום גורם בנקאי בכיר אמר ל"כלכליסט" כי "לאי.די.בי פתוח יש נכסים טובים מאוד, ובקצת סבלנות ניתן יהיה להחזיר את החוב".

עד המקרה הנוכחי זכו הבנקים לרוח גבית הן מצד הרגולטורים והן מצד הציבור. הבנקים בידלו עצמם מהגופים המוסדיים, שנחשבו לשחקנים טירונים בשוק ההון, ומכאלה שלא פיתחו מערכות מתן אשראי מתקדמות. המוסדיים זכו לביקורת חריפה והומלץ להם ללמוד דבר או שניים מהמערכת הבנקאית המנוסה. הפעם הציבור לא שתק, גרם לבנק לאומי לחזור בו מהחלטתו למחוק לדנקנר חוב של 150 מיליון שקל ופתח את תיבת הפנדורה שבה בחר כעת השופט אורנשטיין להמשיך ולנבור.