יצוא הגז: השאלות החשובות באמת
מדיניות כלכלית בעשרה שיעורים. והפעם: למה מתנגדים לייצוא הגז והאם אתם סומכים על הממשלה שתשקיע את הרווחים בתבונה
08:1214.06.13
במדיה הישראלית, הנושאים בחדשות משתנים במהירות. אך ישנו נושא אחד שלא חומק מהרדאר שלנו והוא נושא הגז. לייצא או לא לייצא? זאת השאלה.
ההתנגדות לייצוא נראית תמוהה כי בדרך כלל מדינאים ואיגודי עובדים מתנגדים דווקא לייבוא. הרי במשך שנים, אלו הדוגלים בהתערבות ממשלתית בכלכלה (או כמו שהכלכלנים קוראים להם המתנגדים ל laissez-faire) התנגדו לייבוא זול. לקח שנים לשכנע אותם כי לרוב זה לא פוגע בתוצר, אלא מאפשר למשק לצמוח. דוגמה טובה לכך היא ההצלחה העולמית של Waze שכולנו גאים בה.
קראו עוד בכלכליסט:
קידוח תמר (ארכיון) צילום: אלבטרוס אז למה אותם הפרטים שינו כיוון ועתה מתנגדים דווקא לייצוא? ובכן, התשובה היא שאין זה חדש כלל. אם נחזור במנהרת הזמן כ-400 שנה לאחור, נגלה כי האנשים שהאמינו בהתערבות בכלכלה התנגדו לייצוא. הטענה שלהם התבססה על החשש שאם מייצאים מוצרים חיוניים כטקסטיל וחיטה, לא יישאר מספיק בתוך המדינה, המחירים יעלו והציבור יסבול. נשמע לכם מוכר? ההבדל הגדול הוא שבמאה ה-17 אלו שייצאו מוצרים חיוניים, נשפטו למוות והועלו לגרדום, בין אם במשפט עם או בצורה חוקית לחלוטין. אז ודאי מר תשובה שמח שהוא חי בתקופה שלנו.
כדי לפנות אל ליבת המחלוקת, נפרוט את האפשרויות השונות באמצעות חשבון פשוט. בואו נניח כי החברה שגילתה את הגז היא חברה ממשלתית וכל הרווחים חוזרים לעם. לשם הדוגמה נגיד שהכמות במאגר היא 4,000 מ"ק גז וישראל צורכת כל שנה רק 100 מתוכם. אם לא נייצא כלל, לא נצטרך לייבא גז או נפט במשך 40 שנה. במקרה זה, הממשלה תמכור לנו את הגז במחיר השוק העולמי. מה התוצאה על המשק? ייבוא הנפט יקטן והשקל יתחזק.
כעת בואו נניח שאנו מאפשרים ייצוא. נגיד שבשנה אחת הצלחנו לייצא את כל ה-3,900 מ"ק הנותרים ברווח של 1,000 דולר/מ"ק. בתסריט הנ"ל המדינה צברה 3.9 מיליון דולר. בנוסף, המדינה הרוויחה מכך שבעת הפקת הגז, עבדו עובדים בלב הים אשר צרכו מוצרים ישראלים ונתנו עבודה לעוד ישראלים. גם במקרה זה, אנו נהיה עדים להתחזקות השקל במידה וחלק מהכספים יזלגו למשק הישראלי.
כלכלנים שונים הזהירו מפני "המחלה ההולנדית", מונח שעשה עלייה לישראל בעקבות גילוי מרבצי הגז. הם חוששים מתקבולי יצוא גבוהים ומכך שהתחזקות המטבע המקומי תוביל, בסופו של דבר, להורדת הרווחיות של יתר תעשיית הייצוא. אין לכך שום משמעות כי המחלה ההולנדית תפגע בנו בכל מקרה מאחר וייסוף השקל החל כבר מהרגע הראשון שהעולם ידע שמצאנו גז (עוד לפני שהחל הוויכוח על הייצוא).
שאלת המפתח היא מה תעשה המדינה עם הרווחים. האנלוגיה שמתאימה לכאן היא זכייה בפיס. מי שרציונאלי ומתכוון להשקיע את כספי הזכייה בקרן לעתיד או בלימודים ותשתיות, עדיף שיקבל את הכסף בבת אחת, אך מי שקיבל 3.9 מיליון והעיף אותם על מסיבות ואלכוהול, עדיף שהיה מקבל את הזכייה בתשלומים קבועים לאורך 40 שנה. השאלה אם כן, איזה סוג של זוכה מתאר את הממשלה שלנו יותר טוב?
השאלה השנייה שעלינו לשאול היא מחיר ההובלה של הגז במידה ובעתיד נצטרך לייבא אותו מחו"ל? במידה ומחיר ההובלה הוא נמוך, אז אין שום יתרון בלא לייצא גז. שאלה נוספת שאליה לא אתייחס היא שאלת המיסוי. הנחתי כאן שהחברה היא ממשלתית, אבל במציאות מדובר בחברה פרטית. מהו חלקה של המדינה ברווחים על ייצור הגז (ולא חשוב כלל אם מיוצא או לא)? נושא מורכב זה כבר נדון בוועדת ששינסקי ולנו לא נותר אלא לברך על המוגמר.
מרוב הדיונים, ההפגנות והוועדות, שכחנו בעצם שאנחנו לא מעצמה בינלאומית במאגרי הגז. ביחס לכמויות בעולם, ובמחירים של היום, ההשפעה של ייצוא הגז על שער החליפין תהיה קטנה, ולכן אין בעיה כלל לייצא חלק מהגז. אך מצער אותי שדיון סוער זה מאפשר להימנע מלדון בבעיות האמתיות של ישראל.
פרופ' אליס ברזיס היא ראש מרכז אהרון מאיר, במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן
