יוג'ין קנדל: "זה לא משנה מה אתה אומר, העיקר שיהיה מה להגיד בעיתון או במדיה החברתית"

"האיום הגדול ביותר על המשק הישראלי הוא שאנחנו ירדנו לתחתית המדרגה ברמת הדיון שלנו בנושאים כלכליים. הפסקנו להאמין שהצד שלא מסכים איתנו מייצג עמדה לגיטימית. אנחנו לא מקשיבים אנחנו רק תוקפים. המטרה מקדשת את האמצעים", כך אמר היום (ה') יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל בפאנל בוועידת הנשיא בירושלים בנושא האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל. 

לדבריו, "זה לא משנה מה אתה אומר, העיקר שיהיה מה להגיד בעיתון או באתר או במדיה החברתית. זה קורה בכל מקום, גם בכנסת. האשמה מתמדת של אנשים שעוסקים בנושאים ציבוריים. ברגע שאתה נכנס לממשלה אתה נאשם אוטומטית. ברגע שאתה עושה משהו אתה נאשם אוטומטית".

קנדל המשיך ואמר כי "רמת הדיון הציבורי, שלא מתמקד בהגדלת העוגה, לא מתמקד בהורדת האי ודאות, לא מתמקד אפילו בחלוקת עוגה הגיונית, אלא רק בהאשמה. יש לזה השלכות הרסניות על פעילות הממשלה. אני רואה את זה מבפנים. כי כשאתה נמצא כל הזמן תחת מתקפה אתה כל הזמן מתגונן. זה אנושי. ואז אתה לא יוזם, אלא רק נגרר. זה משפיע על הנכונות של אנשים לחיות פה ולא לנסות את מזלם במקום אחר. וזו סוגיה שלממשלה אין שום יכולת לטפל בה. זה לא פופוזליזם. זו בעיה אסטרטגית למדינה".

יוג'ין קנדל. "הדיון הציבורי לא מתמקד בהגדלת העוגה, לא מתמקד בהורדת האי ודאות, לא מתמקד אפילו בחלוקת עוגה הגיונית, אלא רק בהאשמה. יש לזה השלכות הרסניות על פעילות הממשלה" צילום: עמית שעל

מרטין וולף, הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון הכלכלי הבריטי פיינשל טיימס התייחס לדבריו של קנדל ואמר כי "העלייה בפופוליזם בשיח הציבורי לא ייחודית לישראל. הפופוליזם עולה בכל העולם. הוא פה והוא לא הולך להיעלם, השאלה היא מדוע. התשובה הראשונה היא משום שלא משנה כמה הכלכלות מתפקדות היטב, יש כמות אדירה של אנשים שלא מרוצים, שמאוכזבים. ואנשים כאלה לא אוהבים עסקים כרגיל. הסיבה השנייה היא שאנשים חושבים שיש קבוצה קטנה של אנשים שמשיגים הון מופרז ובלתי רגיל, והם לא מבינים איך זה קורה, ולכן כנראה שהם משיגים את ההון שלהם בצורה לא חוקית. והם ככל הנראה גם צודקים בעניין הזה. השילוב של שני אלה הוא רעיל לכלכלה ולדמוקרטיה ולכן הוא אתגר אדיר לממשלות. לא רק בישראל אלא גם במדינות מפותחות רבות בעולם".

מרטין וולף. "הפופוליזם פה והוא לא הולך להיעלם" צילום: בלומברג

"צריך לייצר וודאות במשק הישראלי"

יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי הוסיף דברים דומים לדבריו של קנדל. "לקחנו דבר שנקרא ניהול סיכונים והתחלנו להפוך אותם לאפס סיכונים. ובאפס סיכונים לא מתקדמים לשום מקום, אלא הולכים אחורה. ניהול סיכונים זה סיפור אחר לגמרי. אבל הרגולציה הישראלית הלכה יותר מדי לכיוון של יצירת אווירה של לא לקחת סיכונים. אי אפשר לצמוח בלי לקחת סיכונים", אמר סרוסי.

לדבריו, "בואו נחזור אחורה לאבות התעשייה הישראלית. כשחשבת יעל לקיחת סיכונים חשבתי על חברות כמו אלסינט. היתה שם חבורה שלמה, והם לקחו סיכונים מאוד גדולים, והם הצליחו להיות מוביל עולמי ובמשך כמעט שני עשורים בנו כאן תעשייה שלמה. זה נכון שבסוף התעשייה הזו לא הצליחה לעמוד מול הענקים הגלובליים והם נטמעו. אבל בדרך נוצרה תעשייה שלמה. כי הם הלכו הכי רחוק, בהיקפים ובהשקעות. היו מאחורה בעלים שהסכימו ללכת את הדרך הזו, והיו חברי דירקטוריון שהבינו שהם רוצים ללכת עם הסיכון הזה קדימה. מה היה אז בישראל? הרבה מהפכות. מעבר מכלכלה ישנה לכלכלה חדשה והחלטות גדולות ששינו את פני הכלכלה והחברה הישראלית. היו אז הרבה סיכונים, בכלל לא דומה לסיכונים של היום. כל מה שנדרש בעיני להחזיר את המשק הישראלי למסלול של צמיחה הוא להרגיע. לתת לאנשים הזדמנות לא רק לסטארטאפים, אלא גם לכל היתר. לחברות בבורסה, לחברות הגדולות, הנטייה הנוכחית היא לקחת פחות סיכונים. והדבר השני שקשור לזה הוא אי ודאות. אנחנו צריכים לייצר חזרה ודאות. יש לנו מספיק אי ודאות באזור שאנחנו חיים בו. אז אנחנו צריכים לתת לאנשים ודאות בשביל לקבל החלטות השקעה לעשור או שניים קדימה. לתת ליצירתיות לפרוץ קדימה. זה דורש אומץ לא רק ברמת מדינה וממשלה אלא גם הסקטור הפרטי, אבל הוא צריך לדעת שיש לו ממשלה שתאפשר לו את זה".

יאיר סרוסי. "אי אפשר לצמוח בלי לקחת סיכונים" צילום: אוראל כהן

"הדבר החשוב ביותר הוא להגדיל את העוגה"

יו"ר קבוצת שטראוס עופרה שטראוס אמרה בפאנל כי "מזל שאני לא שרת האוצר ולא צריכה להיות חלק מהממשלה שצריכה לאשר את התקציב הזה, כי מצד אחד צריך לתקן הרבה מאוד דברים שהמחאה הציפה, ושורה של דברים בכלכלה הישראלית שאנחנו צריכים לתקן כמה שיותר מהר כי אף אחד לא מחכה לנו שם בחוץ - לא בכלכלה העולמית ולא בסביבה שלנו. איך מצמצמים למשל את האי שוויון במשק הישראלי. אם במדינת ישראל הדבר המשמעותי ביותר, עד שהתגלה הגז, היו האנשים, אז איך יכול להיות שהגענו לכל הישגים המדהימים שהגענו אליהם עשינו עם מחצית מהאוכלוסיה. אם מדברים על חרדים, והערבים ועל נשים - אלה שלוש אוכלוסיות שאם תסתכל על שיעור ההשתתפות שלהם בשוק העבודה - הם לא מי שתרמו למקום שהגענו אליו עד היום".

עופרה שטראוס. "אם מדברים על חרדים, והערבים ועל נשים - אלה שלוש אוכלוסיות שאם תסתכל על שיעור ההשתתפות שלהם בשוק העבודה - הם לא מי שתרמו למקום שהגענו אליו עד היום" צילום: אוראל כהן

מנגד, הוסיפה שטראוס כי "הצד האופטימי הוא תתארו לכם לאן נגיע אם כל מי שחי בישראל תהיה לו הזדמנות שווה גם לשאת בנטל וגם ליהנות מהפירות של הכלכלה הישראלית. והדבר שהכי משמעותי לכלכלה הישראלית היא איך להגדיל את העוגה. כי איך לחלק את העוגה זה סיפור אחר".

"הקהילה העסקית הערבית לא מרגישה שהיא חלק שווה במשק הישראלי"

לדבריו, "יש היום דור צעיר, חדש, רענן, שרוצה להיות יזם ושותף, אבל אין להם שום תשתית שהם יכולים לעבוד עליה. הקהילה העסקית הערבית לא מרגישה שהיא חלק שווה במשק הישראלי. יש להם קשיים של אשראי, קשיים של שוק".

"בישראל יש כאילו שלוש מדינות. הערבית, החרדית, וכל היתר"

קנדל הוסיף: "אחרי משברים פיננסיים אנשים מתחילים לפקפק בשיטה. זה קורה בכל העולם, ולאורך כל ההיסטוריה. אני לא יכול לבוא בטענות לצעירים בספרד שלחצי מהם אין עבודה או לצעירים בארה"ב שהשקיעו 100 אלף דולר בהשכלה שלהם, אבל החלום האמריקני ברח להם.

קצת קשה לי לראות את המחאה הישראלית שהיא קורית תוך שיש אבטלה מאוד נמוכה. כמות האנשים המאוכזבים בישראל היא מאוד גדולה אני רק לא יודע למה ציפינו. לפחות בסטטיסטיקה, אנחנו במקום ה-7 במדד העושר.

בישראל יש כאילו שלוש מדינות: הערבית, החרדית, וכל היתר. עשיתי ניסוי בפייסבוק עם 100 ילדים. שאלתי אותם כמה חברים יש להם. היו להם בין 300-1,800. שאלתי אותם כמה מתוכם ערבי או חרדי. היו בקושי. זה אומר ששלושת האוכלוסיות נפרדות לחלוטין. ובאוכלוסייה של כל היתר רמת האי שוויון לא השתנתה מאז 1997. זה קבוע לגמרי. בשתי האוכלוסיות האחרות העוני עלה מ-38% ל-59%. כשאנשים יוצאים לרחובות ומדברים על העוני, הם מדברים על שתי האוכלוסיות האלה. וכשתשאל אותם אם הם יהיו מוכנים לוותר על משהו משלהם לטובת שתי האוכלוסיות האלה, אתה יודע מה תהיה התשובה. היא תהיה קרירה. לכן אלה שתי האוכלוסיות שאנחנו צריכים לטפל בהן מיידית. להגדיל את ההשכלה וההכשרה המקצועית, השתתפות בתעסוקה. אלה האוכלוסיות היחידות שצריכות להיות מאוכזבות. וכל היתר צריכים להירתם לאתגר הזה. זה כמו העלייה מברית המועצות רק פי שניים וחצי יותר גדול".

"אחרי משברים פיננסיים אנשים מתחילים לפקפק בשיטה. זה קורה בכל העולם, ולאורך כל ההיסטוריה. אני לא יכול לבוא בטענות לצעירים בספרד שלחצי מהם אין עבודה. או לצעירים בארה"ב שהשקיעו 100 אלף דולר בהשכלה שלהם אבל החלום האמריקני ברח להם.

קצת קשה לי לראות את המחאה הישראלית שהיא קורה תוך שיש אבטלה מאוד נמוכה. כמות האנשים המאוכזבים בישראל היא מאוד גדולה אני רק לא יודע למה ציפינו. לפחות בסטטיסטיקה, אנחנו במקום ה-7 במדד העושר.