האם התאכזבנו מוקדם מדי?

מצוות אנשים מלומדה היא שהאביב הערבי הפך לחורף של אי־יציבות במזרח התיכון. מקובל לחשוב שהמחאה החברתית של קיץ 2011 התפוגגה כבר באותו סתיו. ארבע העונות של התארגנות חברתית דרך האינטרנט חלפו, אומרים הפסימיים, ושבנו לנקודת ההתחלה. השינוי במאזן הכוחות בין היחידים המפוזרים למוסדות המאורגנים היה אשליה, וטבען של אשליות להתנפץ.

ואילו אני, אופטימי ללא תקנה שכמוני, דווקא ממשיך לראות בכל פינה את המשך השינוי החיובי.

בלוגר בסין. עשרות בלוגים צונזרו

הפעם הפינה היא "High Tech, Low Life", סרט על בלוגרים סינים שזוכים להטרדה מהשלטונות, ושדווקא הוא משדר מסר מעודד במיוחד לעתיד של כולנו. סין עוברת פיתוח כלכלי חסר תקדים שמלווה בצמצום הפערים הדיגיטליים בין המרכז והפריפריה. כבר עתה גולשים ברשת יותר סינים מאשר בני כל לאום אחר, כמעט 600 מיליון לפי הערכת הבנק העולמי. אלא שהמשטר הסיני מעוניין לא רק בפיתוח אלא גם ב"יציבות חברתית", ולשם כך הוא הקים מערכת פיקוח עצומה לצנזורה על השיח הפוליטי המקוון במדינה. עשרות בלוגרים סינים נעצרו עד כה בגין התבטאויות בנושאים אסורים, ובאתר GreatFire.org גם מתפרסם דיווח יומי על אילו אתרים מובילים נחסמים בסין בגלל תוכנם, והיכן אפשר לעקוף את החסימות מתוך סין. בעת כתיבת שורות אלה היו בסין חסימות על פייסבוק וטוויטר, ויקיפדיה ואחרים. גם "הניו יורק טיימס" נעלם ושב לסירוגין בדפדפנים הסיניים.

אבל יש חלק מלא בכוס. כ־60 אתרים מובילים חסומים בסין, אבל מאות אחרים נגישים בה. עשרות בלוגים צונזרו, אבל רבבות אחרים ממשיכים לפעול. הממשלה הסינית לא עוצרת את הפרץ. לא בטוח שתוכל.

סרטו של היוצר התיעודי הסיני־אמריקאי סטיבן מאינג מספר על שני בלוגרים, עיתונאים־אזרחים. אחד מהם מכונה ברשת "זוֹלא", על שם אמיל זולא, העיתונאי הצרפתי שהיה בין חושפי פרשת דרייפוס, והשני מתכנה "טַייגֶר טֶמְפֶּל", על שם מקדש תאילנדי שבו מאלפים נמרי בר. חמושים במחשבים ניידים, טלפונים סלולריים ומצלמות דיגיטליות, השניים פועלים כארגוני חדשות מזעריים. הם מפרסמים לקהלי קוראים עצומים ידיעות על המתרחש בסין, ומשמשים מקור אלטרנטיבי לערוצי המידע של השלטון. מקור שנגיש לעוד ועוד סינים שלמדו לעקוף באמצעים טכנולוגיים את המגבלות שמציב המשטר. הסרט מראה איך הטכנולוגיה נותנת פתחון פה ועוצמה למי שמוכן להעז לומר את האמת.

זולא, ששמו המלא הוא ז'ו שונגואנג, היה ירקן שהחל לפרסם באינטרנט סיפורים על אחורי הקלעים של ההתפתחות המהירה בעירו. כעת, בגיל 27, הוא אחד ממקורות המידע הנרחבים ביותר למחירים הרבים והשונים שהאזרח הפשוט משלם על הקידמה, והוא ממשיך לחפש את האמת, כמו גם בת זוג להקים איתה משפחה. שמו האמיתי של טייגר טמפל הוא ז'אנג שיהא, בן 57. הוא איש עסקים ואינטלקטואל שניהל חנות ספרים, והחל לתעד את החיים בכפרים בסין. הוא רוכב אלפי קילומטרים על אופניו ואוסף סיפורים על זיהום אוויר, שחיתויות של פקידים מקומיים, עוני, מאבקים על קרקעות ועוד. גם הוא מצליח להפיץ את סיפוריו בחורף המפוקח של האינטרנט הסיני.

זולא, מתברר בסרט, היגר לטייוואן בעקבות איומי המשטר, וגם טייגר טמפל זוכה להצקות והטרדות.

אבל התחושה שאני קיבלתי מהצפייה בסרט הוא שסופה של האמת לצאת לאור. טכנולוגיות אינן טובות או רעות, והן יכולות לשרת היטב ממשלות ואת סוכנויות הביון שלהן. אבל בינתיים הן מעצימות אזרחים, יותר מאי פעם בעבר. העריצות והרודנות לא ייעלמו. אבל הן גם לא ייעלמו עוד מהעין. הכיוון חיובי.