הכישלון הכפול של מפרקי בטר פלייס

סאגה מביכה כזו לא זכורה גם לבכירי המפרקים: שוב התבטלה מכירת הפעילות של בטר פלייס. ושוב הסיבה לביטול היא שרק אחרי החתימה ואישור המכירה התברר שלרוכשת, חברת נכסי הצלחה שבשליטת איש העסקים צחי מרקור, אין יכולת לעמוד בתשלומי העסקה.

שופט בית המשפט העליון אורי שהם עיכב אתמול זמנית את החלטת המחוזי לבטל את העסקה למכירת בטר פלייס לנכסי הצלחה. החלטת העליון ניתנה בהמשך לערעור שהגישה הרוכשת. הפיצוץ של העסקה הנוכחית מתרחש חמישה שבועות בלבד לאחר שבוטלה מכירת הפעילות של בטר פלייס לחברת סאנרייז בראשות היזם יוסף אברמוביץ'. גם במקרה של סאנרייז, ביטול העסקה נעשה לאחר שהתשלום הראשון תמורת החברה לא שולם. התוצאה היא שיותר מארבעה חודשים מאז שמונו למפרקים, עו"ד ורו"ח סיגל רוזן־רכב ועו"ד שאול קוטלר לא הצליחו למכור את החברה, ובטר פלייס שוב על המדף.

מפרקי בטר פלייס בבית המשפט: עו"ד סיגל רוזן־רכב (מימין) ועו"ד שאול קוטלר. טוענים שהמצב נובע מקושי ניכר למצוא רוכשים לחברה צילום: עמית שעל

1. מינוי מפתיע של המתמחה לשעבר

בסמוך למועד מינויים של השניים נחשף ב"כלכליסט" שאילן שילה, שופט המחוזי בלוד המטפל בתיק, הוא שיזם את מינויה של עו"ד רוזן־רכב לתפקיד אף שלא ניהלה בעבר תיק פירוק כלשהו. השופט שילה צלצל לרוזן־רכב, שהיתה המתמחה שלו לפני שנים בודדות וכיום שכירה במשרד ראב"ד מגריזו בנקל ושות', והציע לה את התפקיד; משהסכימה, התנהלה שיחה טלפונית בין השופט שילה לכונס הנכסים הרשמי (הכנ"ר) ד"ר דוד האן, ובה ביקש השופט מהכנ"ר לכלול את רוזן־רכב ברשימת המועמדים שהוא ימליץ עליהם. החשיפה הזו הסעירה אז את ברנז'ת עורכי הדין ובפרט את העוסקים בפירוקים, שתקפו את המינוי ותיארו אותו כ"תמוה", שכן רוזן־רכב הוסמכה לעו"ד רק לפני שנתיים. הכנ"ר ודוברת בית המשפט הגנו על המינוי באומרם שרוזן־רכב מונתה על סמך ניסיונה רב־השנים בראיית חשבון.

גם בסביבתה של רוזן־רכב תמכו כמובן במינוי, וטענו שהמפרקים הבכירים, שרגילים להתמנות לתיקים בזה אחר זה, סבורים שיש להם "בעלות בטאבו על כל המינויים". לאחר אישור המכירה הראשונה לסאנרייז, ובטרם בוטלה, אמרה רוזן־רכב בראיון ל"גלובס" ש"זה לא סוד שבתחילת הדרך היו כאלה שהרימו גבה על עצם הבחירה בי".

רוזן־רכב וקוטלר השקיעו עבודה רבה בתיק, שמשתקפת בדיווחים המפורטים שהגישו לשופט שילה באופן שוטף. אלא שנוכח ההתפתחויות והכישלון השני בניסיון למכור את החברה, נראה שעמיתיה המפרקים של רוזן־רכב לא טרחו אפילו לנסות להסתיר את השמחה לאיד. לטענתם, את מלוא האחריות לתוצאה המביכה יש לגלגל לפתחם של המפרקים וכן לעבר השופט שילה והכנ"ר.

עו"ד מהתחום אמר ל"כלכליסט" שאולי "השופט שילה צריך לתת דין וחשבון אם המפרקים שמינה נכשלים שוב ושוב". לדבריו, "כשחותמים על ההסכם הכי פשוט למכירת דירה, לוקחים בעת החתימה מקדמה של 20% לפחות בצ'ק בנקאי. אני, כמפרק, לא הבאתי לאישור בית משפט עסקה ללא מקדמה של 40% שמוחזקת אצלי בנאמנות. זה אלף-בית של הסכמים, אבל נראה שאת זה לא הספיקה המפרקת ללמוד בהתמחות המופלאה אצל השופט שילה". נקודה שנייה שציין הפרקליט היא בדיקת היכולת הכלכלית: "למשל, אישור בנקאי שלפיו למציעה יש הון של כך וכך. בכל מכרז הכי שולי אתה מבקש מהמשתתפים להציג יכולת כלכלית".

עו"ד בולט אחר מהתחום אמר ל"כלכליסט" ש"ברור שזה כישלון של בעלי התפקידים; הם לא לקחו מספיק ביטחונות והעבירו את הנכסים מראש. זה מטורף. מינוי הזוי של השופט שילה, היא (רוזן־רכב - ע"ר וזש"ל) כנראה מוכשרת אבל חסרת ניסיון. זו שערורייה".

2. לא בוצעה בדיקת יכולת כלכלית

במקרה שבו פעם אחר פעם מתבטלת המכירה לרוכשות משום שלא הצליחו לעמוד בתשלום הראשון, השאלה המתבקשת היא אם נבדקה כראוי היכולת הכלכלית של המציעות, ומדוע לא הצליחו המפרקים לגלות מבעוד מועד את סימני האזהרה. לאחר שהתברר שסאנרייז אינה עומדת בתשלום הראשון, פנתה המועמדת השנייה בראשות צחי מרקור לבית המשפט וטענה שבתחילה ביקשה להגיש הצעה משותפת עם סאנרייז, "אך נסוגה בשל חשש כבד שלסאנרייז אין המשאבים הכלכליים הדרושים".

ואם למרקור היה "חשש כבד", איך החשש הזה נעלם מעיניהם של המפרקים? ואיך הסיפור חזר על עצמו שוב, כשבפעם השנייה היה זה מרקור שהתברר ש"אין לו המשאבים הכלכליים הדרושים"?

בשלב שבו התפוצצה העסקה עם סאנרייז, החברה כלל לא ניסתה להכחיש שאין לה יכולת כלכלית: היא טענה שמלכתחילה היה ידוע למפרקים ש־350 מכוניות של בטר פלייס שהיו אמורות לעבור לידיה היו מרכיב חיוני "ליצירת הכנסות בידי הרוכשת", אך לא הועברו בשל מהלכים מול משרד התחבורה, שדרש שהרוכשת תוכר כ"יבואן רכב".

בהודעה לבית המשפט כתבה סאנרייז שהיא מסרה למפרקים ב"שיחות שקיימה איתם לפני הגשת ההצעה שמכירת המכוניות, שעבודן או החכרתן צפויים לשמש כמקור תשלום למנהלים המיוחדים". יתרה מזו, במכתב שהעבירה סאנרייז למפרקים ב־25 ביולי, יום לאחר שהיה עליה להשלים את התשלום הראשון, נכתב שהיא "קיבלה הצעות למימון" בהיקף 30 מיליון דולר, אולם "הגורמים המעוניינים לממן את מרשתי טרם סיימו את הליכי בדיקת הנאותות של החברה". במכתב נכתב כי "התוכנית העסקית של מרשתי היתה להשתמש במלאי הרכבים שרכשה, למכור מהר 200 כלי רכב ולקבל בתמורה כ־14 מיליון שקל. כספים אלו היו אמורים לשמש לביצוע ההתחייבויות והתשלומים למנהלים המיוחדים". ההסבר הזה מראה שלרוכשת לא היה כל גב כלכלי לעסקה, ובמועד אישור העסקה לא היה לה כל מממן מובטח.

3. חותמים בלי להעביר תשלום ראשון

היעדר היכולת הכלכלית היה יכול להיחשף בשלב מוקדם יותר, אם שתי העסקאות לא היו מאושרות בלא תשלום מיידי של מקדמה מכובדת. בפועל, התשלום הראשון לקבוצת סאנרייז נקבע ל־14 יום לאחר אישור העסקה בבית המשפט. התשלום הראשון לקבוצת מרקור נקבע לכמעט חמישה שבועות לאחר אישור בית המשפט. בכל חוזה סטנדרטי אין חתימה בלא תשלום כלשהו. מדוע כאן אפשרו לשלם באיחור? ומדוע הסכימו המפרקים להעביר את נכסי החברה לרוכשות בטרם קיבלו אפילו את התשלום הראשון?

4. למרות הכל, בית המשפט מאשר

סימן אזהרה נוסף עולה בדיעבד מכל הקשור לערבויות הבנקאיות שהמציעות נדרשו לתת, אך בפועל לא נתנו או שנתנו אותן באיחור. בהזמנה להציע הצעות דרשו המפרקים ערבות בנקאית של 10% מההצעה כתנאי להגשתה. סאנרייז ומרקור, שהציעו 18 מיליון שקל כל אחת עבור החברה, היו אמורות לפיכך לתת ערבות של 1.8 מיליון שקל. בפועל, סאנרייז אושרה כזוכה כשהערבות שלה היתה על מחצית מהסכום (והיא השלימה אותה בשלב מאוחר יותר). מרקור נתן ערבות בנקאית רק על חצי מיליון שקל, והיתר בערבות אישית שאינה ניתנת לפירעון מיידי. בהקשר זה ניתן בהחלט לטעון שעל פניו, אי־העמידה בדרישות הערבות היתה אמורה לעורר ספק.

לאחר שסאנרייז לא עמדה בתשלום הראשון וביקשה ארכה, עלו בדיון בביהמ"ש לא מעט תהיות מצד הצדדים האחרים להליך. כך למשל, עו"ד אמנון דרדיק, שייצג את רנו, טען ש"כדי שנקבל החלטה הגיונית וראויה, שיסבירו לנו איך הרוכשת תביא את הכסף, אם הכל תלוי במשקיע שבודק ואם לא ישקיע. או שיש כסף או שאין כסף, או שיש הצעה או שאין הצעה. שיודיעו לנו ונתקדם".

עו"ד יהודה רוזנטל, שייצג את מרקור שבהמשך רכשה את החברה, טען שסאנרייז לבטח ידעה עוד לפני ההפרה על כך שההפרה צפויה ושהכסף לא יועבר. כשהגיע התור של מרקור לשלם את התשלום הראשון, הסאגה חזרה על עצמה: המפרקים מצאו את עצמם מתמודדים עם שלל התחכמויות: החל בקבלת "המחאה במטבע זר מחשבון עלום", שבבנק הפועלים סירבו להפקיד אותו, וטענה של הרוכשת שבעצם "מסירת ההמחאה" היא עמדה בדרישת ביצוע התשלום; דרך העובדה שהמפרקים דרשו מהרוכשת לשעבד נכס בשווי 5 מיליון שקל לטובת קופת הפירוק להבטחת התחייבויותיה, ובפועל הרוכשת הציעה נכס ברומניה וטענה כי ההסכם לא הגביל אותה לנכס בישראל דווקא; וכלה בכך שהרוכשת לא האריכה את הערבות הבנקאית חרף הפניות אליה.

מהנהלת בתי המשפט נמסר כי "השופטים אינם מסבירים עמדתם בתיקים שבניהולם. מעבר לכך, החלטות השופט מדברות בעד עצמן".

מהמפרקים עוה"ד סיגל רוזן־רכב ושאול קוטלר נמסר: "חכמים בדיעבד יש לא מעטים. לא היה אף חכם באולם בית המשפט כשאושרו שתי עסקאות המכר. לא עמדו בתור כדי לרכוש את החברה ופרויקט בטר פלייס היה שנוי במחלקות בעולם הרכב ולכן כל הגופים הרציניים בענף הרכב בארץ ובעולם כלל לא נגשו להתמחרות. מי שכן התעניין סירב להעמיד ערבויות או בטוחות טובות יותר. האלטרנטיבה היחידה היתה הדממת המערכת".

"זוהי חכמה גדולה מאוד להתבונן מהצד ולשאול היום מדוע המפרקים לא העמידו דרישה לערבויות. זו טענה שמעידה על בורות. כאשר יש נכס ששורף כסף, אז חייבים למכור אותו כמה שיותר מהר בשל הסיכון שמחר לא יהיה לו קונה בכלל. החברה דיממה ושרפה מזומנים בקצב מסחרר. כל דקה עלתה כסף בעוד ובעלי המניות לא הסכימו לשים דולר נוסף ולכן היה צריך למכור כמה שיותר מהר או שבסוף היו נשארים מהחברה רק ברזלים".

רכב־רוזן מוסיפה ש"מפרק אינו בוחן כליות ולב. הצגנו את המצב באופן מלא בדו"חות ובבית המשפט ובנסיבות העניין נעשה מעל ומעבר". כמו כן, מציינת רוזן־רכב שהצדדים, כלומר העובדים, הנושים והלקוחות "העדיפו לקבל את ההצעה על פני הדממה מיידית".

לגבי תנאי התשלום, אמרה רוזן־רכב: "תנאי התשלום נקבעו לפי תנ.אי ההצעה. אבן הדרך הראשונה היתה מועד התשלום הראשון, ולא ניתן היה לחזות לפני כן שהרוכשת לא תעמוד בהתחייבותה".