בקצב הזה ב־2015 נרד למקום האחרון בשירותים אזרחיים

הדו"ח השנתי של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (ה-OECD) כולל בתוכו עוד מאותו דבר שכבר שמענו עד היום. למעשה, הציבור הישראלי לא באמת צריך שכלכלני ה-OECD יספרו לו שהעוני בישראל גבוה מאוד בהשוואה למדינות האחרות החברות בארגון; שבקרב החרדים והערבים העוני מגיע עד 50%; שאילו ילדי החרדים והערבים לא ישולבו כהלכה במערכת החינוך ובהמשך במעגל העבודה אין למשק הישראלי הרבה סיכוי להמשיך לצמוח בעתיד; שנטל המסים על ההכנסה נמוך יחסית ואילו נטל המסים על הצריכה גבוה יחסית ושהמסים על נדל"ן גבוהים יחסית; שבתי החולים צפופים יתר על המידה ושמערכת הרכבות הישראלית, איך נאמר, ממש לא משהו. הישראלים יודעים את הדברים האלה היטב. הם חווים חלק ניכר מהם על בשרם יום-יום.

ובכל זאת, לא צריך לבטל לגמרי את החשיבות של הדוח השנתי שהכינו בארגון על הכלכלה הישראלית. הנה כמה תובנות שהוא בכל זאת מספק. 

1. איפה אנחנו ביחס לאחרים? מבט ממעוף הציפור

נפתח בחדשות הטובות: בשנים האחרונות המשק הישראלי מתפקד מעולה ביחס לכלכלות של מדינות מפותחות אחרות. הודות למערכת בנקאית שמרנית יחסית ולגירעון ממשלתי אפסי בסוף 2007, ישראל הצליחה להתמודד בהצלחה עם המשבר הכלכלי שפרץ בסוף 2008. האבטלה אצלנו נמוכה יחסית למדינות המערב, ושיעור הצמיחה גבוה יותר (אף שדבר זה צפוי ביחס למדינות מפותחות יותר).

וכעת לחדשות הרעות: כל הטוב הזה לאו דווקא בא לידי ביטוי בשירותים הציבוריים שהממשלות בישראל (לדורותיהן) נותנות לציבור הישראלי. למעשה, הדו"ח של ה-OECD חושף כי ההצהרה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנס קיסריה לפיה ההוצאות של הממשלה בישראל גבוהות מדי ביחס לתוצר, והצהרה דומה שהשמיע שר האוצר יאיר לפיד לפני שבוע בראיון ל"כלכליסט" ("אין ממשלה בעולם שגדלה בכזה קצב מטורף כמו אצלנו"), לא לגמרי נסמכות על הנתונים. לפחות לא על הנתונים שמוצגים בדו"ח.

מי שיקרא את הדו"ח בעיון ויגיע לעמוד 22 יגלה שם השוואה בינלאומית שממקמת את ישראל במקום בעייתי מאוד מבחינת השירותים שהיא נותנת לציבור. במבט רחב, ההוצאה הכוללת של הממשלה בישראל ביחס לתוצר הכולל של המשק היתה גבוהה מהממוצע במדינות ה-OECD עד לשנת 2008. מאז התמונה השתנתה לחלוטין, וכיום ישראל נמצאת מתחת לממוצע. למעשה, היקף השירותים שהממשלה בישראל נותנת לציבור (כאחוז מהתוצר הכולל של המשק) נמצא כל כך מתחת לממוצע, שהוא מתיישב בדיוק עם הרמה המצויה במדינות שנמצאות ברבע התחתון של הסקאלה.

אבל זה עוד כלום. כי ההוצאה הכוללת של הממשלה כוללת גם את ההוצאה הביטחון. וזו, בישראל, גבוהה מאוד. למעשה, היא גבוהה פי ארבעה מהממוצע במדינות ה-OECD (סביר להניח שגם רמת האיומים הביטחוניים בישראל גבוהים פי כמה), ולכן מעוותת את התמונה כלפי מעלה.

כשמנטרלים את ההוצאה הביטחונית, כפי שעושים כלכלני ה-OECD, התמונה שנחשפת מבהילה למדי. היקף השירותים הציבוריים האזרחיים שהממשלה בישראל נותנת לציבור (כאחוז מהתוצר כולו) עומד על 31% מהתוצר (נכון לסוף 2011, אין נתון עדכני יותר). הממוצע במדינות ה-OECD הוא 44% באותה שנה. למעשה, אנחנו נמצאים לא רק מתחת לממוצע, אלא עמוק בתחתית הרבע התחתון של המדינות בארגון, במקומות האחרונים ממש. ואם זה לא מספיק, הרי ששר האוצר הכריז לפני שבועיים כי בשנת 2015 הוא מתכנן להקטין את הגידול בתקציב המדינה, כך שהיקף השירותים שהממשלה נותנת לציבור ביחס לתוצר צפוי לרדת עוד, ולהוריד את ישראל - אולי - אל המקום האחרון בטבלה. מצד שני, תמיד יש את מקסיקו לסמוך עליה שתהיה אחרינו.

2. צריך להעלות מסים. השאלה היא אילו מסים

אחת השאלות שכלכלני ה-OECD מנסים להתמודד איתה היא כיצד תצליח הממשלה הישראלית להתמודד עם האתגרים התקציביים שהיא שמה לעצמה, ובראשם הורדת יעד הגירעון.

על פי החישובים שערכו כלכלני הארגון, שמבוססים על עיבודים לחישובי משרד האוצר ולחישובי בנק ישראל, בשביל שהממשלה תצליח לעמוד ביעדים שקבעה לעצמה הצמיחה במשק הישראלי צריכה להיות בקצב של 4% בממוצע בשנה.

אחרת, כלכלני הארגון מחשבים כי הממשלה לא תצליח להשיג את יעד הגירעון - ובתרגום לעברית, הוצאותיה יהיו הרבה יותר גבוהות מהכנסותיה, ודאי מעבר למה שהיא הייתה רוצה - וכתוצאה מכך היחס בין החוב של המדינה לבין התוצר של המשק יילך ויגדל, במקום להתכווץ.

למען הדיוק, כלכלני הארגון קובעים כי אפילו קצב צמיחה גבוה יחסית של 3.2% בממוצע בשנה לא יביא את המשק הישראלי ליעדים שקבעה הממשלה, וקצב צמיחה של 2% בשנה יביא לגירעון כרוני של 4% פחות או יותר, ולעלייה משמעותית ביחס בין החובות המדינה לתוצר שלה.

בשביל לשים דברים בפרופורציה, ההערכות לקצב הצמיחה בשנת 2013 הן 3.4%-3.7%, תלוי את מי שואלים. ועל פי כל ההערכות, קצב הצמיחה של המשק צפוי להיות נמוך יותר בשנה הבאה, ובכל מקרה נמוך מ-4%, וכל זה כשהאבטלה בשפל היסטורי.

במלים אחרות, על פי הניתוח של כלכלני ה-OECD, לממשלה אין סיכוי גדול לעמוד ביעדים שקבעה לעצמה, ולכן עליה לשנות משהו - או את היעדים (ולהסתכן בפגיעה נוספת באמינות התקציבית של ישראל והורדת דירוג) או את המדיניות.

ליתר דיוק, כלכלני ה-OECD ממליצים לממשלה שלא להעלות יותר מס הכנסה (כפי ששר האוצר אכן הכריז שיעשה) ולא להוריד את המע"מ, ואולי אפילו לשקול להעלותו בהמשך. במקביל, כלכלני ה-OECD קוראים לממשלה, בפעם המי יודע כמה, לבטל פטורים ממס, ובכך להגדיל את הכנסות המדינה. מעיון בדו"ח, נדמה שאפילו לכלכלני ה-OECD ברור בשלב הזה שהסיכוי שזה יקרה הוא נמוך.

לפיד ונתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

וגם, וזה מפתיע, הארגון קורא למדינה לקחת יותר תמלוגים על משאבי הטבע שלה (כפי שהאוצר אכן מתכנן לעשות) וכן להקטין את הטבות המס שניתנות לחברות הגדולות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון (כפי שהאוצר אכן מתכנן לעשות).

בנוסף, ממליצים בארגון להוריד את מס הקניה על רכב, אבל להגדיל את המס על השימוש ברכב (על ידי יצירת כבישי אגרה ונתיבים מהירים בתשלום) וכן להטיל יותר מיסוי על רכב צמוד מהעבודה.

3. משהו מתחום הבריאות - מחסור חמור בכוח אדם, יחסי הגומלין בין הפרטי לציבורי

כלכלני ה-OECD מקדישים חלק נכבד מהדוח למערכת הבריאות הישראלית. בחודשים שעברו סיירו מחברי הדו"ח בישראל ונפגשו עם שורה ארוכה של גורמים הקשורים למערכת הבריאות, הן בממשלה והן בשוק הפרטי.

בתמצית, מחברי הדו"ח קובעים כי רמת הבריאות הניתנת בישראל גבוהה וכי סל הבריאות הציבורי בישראל נדיב למדי. עם זאת, ב-OECD מצביעים על כמה דברים שעלולים להפוך את הקערה על פי בעשורים הקרובים.

הבעיה החמורה ביותר שמאיימת על היכולת לשמור על רמת בריאות גבוהה, כך על פי מחברי הדו"ח, היא הירידה התלולה הצפויה במספר הרופאים, האחיות ויתר העוסקים במקצועות רפואיים בשנים הקרובות. הירידה הזו צפויה להתרחש בראש ובראשונה בגלל היציאה לפנסיה של רופאים ואחיות שעלו לישראל ממדינות ברית המועצות לשעבר, בגל העלייה של תחילת שנות ה-90. מחברי הדו"ח מציינים כי משרדי האוצר והבריאות פועלים על מנת להגדיל את מכסות הרופאים והאחיות, אם כי לא בטוח שבקצב מספק.

מלבד זה, האוכלוסייה בישראל מזדקנת במהירות. הגידול במהיר בקשישים צפוי להשפיע באופן ישיר על מערכת הבריאות, שכן מבוגרים צורכים יותר שירותי בריאות. מאחר שהחלק הפרטי במערכת הבריאות הישראלית נמצא גם ככה במגמה של גידול מהיר, המשמעות של הזדקנות האוכלוסיה והגדלת הביקוש לשירותי בריאות עלולה להיות שהמערכת הציבורית לא תוכל לספק את הצרכים של השכבות המבוססות יותר באוכלוסיה, ותהפוך למערכת לעניים בלבד. 

4. פנסיה

ולבסוף, איך אפשר בלי מלה על מערכת הפנסיה הישראלית. כלכלני ה-OECD בדקו מה קרה להמלצות שלהם משנת 2010 לממשלה הישראלית בתחום הפנסיה. ובכן, לא הרבה. ליתר דיוק, ממש לא הרבה.

ב-2010 המליצו כלכלני ה-OECD לממשלה להעלות את גיל הפרישה לנשים עד לגיל 67. האוצר אכן המליץ לעשות זאת והביא חקיקה ברוח זו לכנסת, שנדחתה ברוב גדול. שר האוצר דאז יובל שטייניץ היה חבר הכנסת היחידי במליאת הכנסת שהצביע בעד ההצעה.

במקביל, הארגון המליץ לממשלה להרחיב את הבטחת ההכנסה לקשישים שניתנת בידי הביטוח הלאומי בשביל להקטין את העוני בקרב קשישים. זה לא קרה. הארגון המליץ לממשלה לשנות לחלוטין את הטבות המס שהיא נותנת בשביל לעודד חיסכון לפנסיה, לקצץ בהן, וגם לתת מעין מענקי פנסיה (כמו מס הכנסה שלילי) לבעלי הכנסות נמוכות. בפועל, האוצר הביא לכנסת תוכנית לקצץ בהטבות המס לחיסכון הפנסיוני, אולם היא נדחתה וירדה מהשולחן. וממענקי פנסיה אפשר לשכוח, כל עוד זה תלוי באגף התקציבים.

הארגון המליץ לממשלה לאפשר חיסכון לפנסיה במודל רב שנתי, כך שבשנים של הכנסות גבוהות אפשר יהיה לחסוך יותר ובשנים של הכנסות נמוכות לחסוך פחות (מודל הקרוי "מעגל החיים). זה לא קרה. באוצר חשבו על זה לרגע, והגיעו למסקנה שרשות המסים לא תעמוד בזה.

בנוסף, בארגון המליצו לממשלה לבטל (בהדרגה) את הפטור ממס לקרנות ההשתלמות, דבר שהממשלה נכשלה בו פעם אחר פעם. ולבסוף, בארגון המליצו לממשלה לפשט את האופן שבו הישראלים חוסכים לפנסיה, בשביל להעלות את המודעות של הציבור. גם זה, כמה חבל, פשוט לא קרה.