חקר ביצועים: השבוע של רוזנהויז, בן דב וחודורקובסקי

שכר ממוגדר - אפשר לתקן בקלות

דו"ח של הנציבות האירופית מ־2012 גילה כי נשים צרפתיות צריכות לעבוד בכל שנה 79 ימים יותר מגברים כדי להרוויח את אותו השכר. הפער הזה חובק עולם, אבל בצרפת החליטו לשים לו סוף, והממשלה הודיעה ל־500 חברות מקומיות כי ייקנסו אם לא יתקנו את פערי השכר. השבוע עדכנה השרה לענייני נשים נג'אט ואלו־בלקאסם שחמש חברות כבר נקנסו ב־8,500-5,000 יורו לכל חודש - 1% מכלל הוצאותיהן על שכר - עד שיתקנו את המעוות. "כבר לא מדובר בחרב דמיונית המונפת מעל ראשי החברות, אלא בחרב אמיתית", אמרה. וצריך להוסיף: חרב עובדת רק כשהיא מנקבת את הכיס.

תמר טוניק

חודורקובסקי - חייל משוחרר

בכל תפנית בדרכו מיכאיל חודורקובסקי היה סמל. כשהיה מיליארדר עוד לפני גיל 40, רוסי חדש שהתקבל בבית הלבן בברכה כעניין שבשגרה. כשעמד בראש חברת ענק רוסית שהיתה הראשונה לאמץ סטנדרטים של דיווח מערבי למשקיעים. כשהיה האוליגרך הראשון שניסה להעמיד אופוזיציה לשלטון, ואז האוליגרך הראשון שנכלא ונשלח לסיביר במקום לגלות "רגילה" בלונדון. גם עכשיו, אחרי שחרורו, הציבור רוצה אותו כסמל, כמנהיג אופוזיציה, כלוחם חופש. אבל חודורקובסקי רוצה לנוח. "אני כבר לא צריך לעבוד לפרנסתי", אמר לאחר שחרורו, גם אם כבר אינו מיליארדר אלא רק מיליונר, ומיד התפנה לקנות חליפה ואפטר שייב. עושה רושם שלפחות לעת עתה רק השריטות והפצעים הרבים שעל ידיו יישארו סמל.

סופי שולמן

מיכאיל חודורקובסקי אחרי שחרורו מהכלא צילום: איי פי

שיאני השכר - טעות במגזר

למקום השני והשלישי בצמרת מקבלי השכר בשירות הציבורי, בין רופאים, רופאים ועוד רופאים, התברגו השנה שני מנהלי רפאל, המנכ"ל ידידיה יערי (בתמונה) והיו"ר אילן בירן, שכל אחד מהם קיבל ב־2012 שכר ברוטו של 105 אלף שקל בחודש. התגובות לא איחרו לבוא: מילא מנתחים מצילי חיים שמשתכרים כך, אבל מנהלי חברה ממשלתית? אלא שההשוואה לרופאים היא מלאכותית. חברת רפאל, מפתחת כיפת ברזל ומערכות נשק מתוחכמות אחרות, פועלת ומתחרה במגזר הפרטי. ובהשוואה למגזר הזה יערי ובירן נראים פראיירים: שכר של 100 אלף שקל בחודש הוא פירורים על רצפת חדר החשב בחברות הגדולות בבורסה. כך למשל מבקרת הפנים של מזרחי טפחות משתכרת יותר מפי שניים, וזה הביא אותה רק למקום ה־300 בצמרת שכר הבכירים בחברות הציבוריות. אם רוצים להילחם במישהו שמשתכר יותר מדי, עדיף להתחיל את הקרב במגזר אחר לגמרי.

גבי קסלר

מימין: אילן בירן ידידיה יערי, רפאל צילום: אלכס קולומויסקי, מיכאל קרמר

גוגל NOW - קצת הגזימה

גוגל יודעת שבכל בוקר אני לוקח את הבת שלי לגן. ליתר דיוק, היא יודעת שבכל בוקר אני נוסע לאותה הכתובת. אני יודע שגוגל יודעת כי בימים האחרונים צצה פתאום בטלפון שלי הצעה להציג את מסלול הנסיעה ואת זמן ההגעה לגן בגוגל NOW, שירות שלומד להכיר את סדר היום והרגלי השימוש שלי. אני הפעלתי את השירות הזה, ביוזמתי, וברור לי שאין מישהו שיושב בצד השני ולומד באמת את סדר היום והרגלי השימוש שלי. ובכל זאת, זה מלחיץ. יו"ר גוגל אריק שמידט אמנם אמר בעבר שהחברה נזהרת שהשירותים שלה לא יחצו את הקו הקריפי, בלשונו, אבל כלל לא בטוח שגוגל NOW עומד בזה. הבעיה היא לא גוגל, הבעיה היא המשתמשים שמאפשרים לה ללמוד עליהם מה שהיא רוצה, בעודם מתמרמרים על איך NSA מאזין לכולם.

איתי שמושקוביץ

רוזנהויז - נגמרו ההנחות

המשפט של מנכ"ל שופרסל לשעבר אפי רוזנהויז, שהסתיים השבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים, סיפק הצצה לא רק לדפוסי ניהול כוחניים, אלא גם לתירוצים המגוחכים שלהם נדרשים פרקליטים כדי להגן על מנהל כזה. רוזנהויז וסנגוריו טענו כי שיחות השכנוע האגרסיביות שהפעיל על הספקים כדי לבטל את מבצעי ההוזלה של המתחרה מגה ביטאו את אופיו האמוציונלי, האימפולסיבי והבוטה, לא חלילה מחשבה פלילית פסולה. השופט משה יועד הכהן דחה את קו ההגנה הזה, סירב להעניק "הנחת ג'ינג'י" והרשיע את רוזנהויז. ואכן, את המבצעים וההנחות צריך להשאיר לשופרסל ומגה, לא כהקלות של בתי המשפט ורשות ההגבלים העסקיים לכרישים הגדולים.

משה גורלי

אפי רוזנהויז צילום: מיקי נועם אלון

בן-דב - המנגנון רקוב

בשקט בשקט לצד פסטיבל אי.די.בי השלים אילן בן־דב, שומט חובות סדרתי, את אחד מהסדרי החוב הגדולים בשוק ההון, בהיקף 1.3 מיליארד שקל. סקיילקס שלו הצליחה לדחות תשלומים של בעלי אג"ח הרבה שנים קדימה ופיצתה את המשקיעים בריבית גבוהה יותר ובביטחונות במניות פרטנר. אפשר להתווכח אם ראוי לתת הזדמנות שלישית למי שכבר פעמיים לא עמד בתשלומים לבעלי האג"ח ואם זו היתה החלופה הטובה ביותר, אבל קשה להבין איך כל המשקיעים המוסדיים הסכימו לאשר לבן־דב שכר של 4.37 מיליון שקל בשנתיים (רובו במניות). כישלון שלישי, שכר של מלכים - ועוד תזכורת שמנגנון השכר והעונש בשוק ההון רקוב מן היסוד.

גולן פרידנפלד

אילן בן דב צילום: אוראל כהן

פולישוק - אבל באמת

השבוע בוועדת הכספים, בעוד הח"כים מעבירים עשרות או מאות מיליונים בתקציב מצד לצד, נכנסה פתאום לחדר הוועדה השחקנית חנה אזולאי־הספרי. איני יודע לשם מה הגיעה, אולי התבלבלה בכלל בדיון, אבל במשך כמה דקות היא ישבה בירכתי הוועדה והקשיבה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאם היתה שם מצלמה, זה היה נראה כמו עוד פרק של "פולישוק". כי בכל מה שקשור לתקציב המדינה, הפוליטיקאים מצליחים לעשות רק אחד משניים: או שהם אוחזים באיזה תפקיד עם כוח, ואז משחקים משחק ידוע מראש עם משרד האוצר, מסכימים לאשר מה שהוא רוצה בתמורה לתקציבים לבסיס האלקטורט שלהם - או שהם לא בתפקיד עם כוח ואז הם מעמידים פנים שהם תוקפים את האוצר על אופן ניהול התקציב. זו לא דמוקרטיה, זה פורמט של סיטקום. אולי אפשר למכור את זה לאמריקאים כדי לצמצם את הגירעון.

שאול אמסטרדמסקי

מדדי העוני - נזהרים מפוליטיקאים

סטטיסטיקה, כידוע, היא עניין פוליטי טעון. לפעמים ממש נפיץ. השבוע הגיעה תזכורת לכך בישיבה של הוועדה למלחמה בעוני. במסגרת דיון בשאלה אם לפתח מדדים נוספים לבדיקת העוני בישראל ציין ד"ר דמיטרי רומנוב, המדען הראשי של הלמ"ס, שבין השאר אפשר לנתח את מצבם של העניים לפי שווי השירותים שהם מקבלים מהמדינה (הנחה בחשמל או סבסוד מעונות יום). בתגובה הזכיר בכיר באחד ממשרדי הממשלה כי הצעה דומה כבר עלתה בעבר, אך נפסלה מחשש שתאפשר לפוליטיקאים לחשוב שיש פחות עניים. במילים אחרות, כשהמדינה מנסה להתחמק מאחריות סוציאלית בסיסית בשלל תירוצים, גם הפקידים והחוקרים צריכים לבחור היטב עם אילו מדדים הם עובדים.

מיקי פלד