למה לא כל יום דאבוס

"ההשקעה בצמיחת כלכלת ישראל מיטיבה עם החברה שלנו אבל גם עם שכנינו, בין אם הם מבינים זאת ובין אם לא. אני מאמין שבמסגרת המו"מ חשוב לקדם את השלום הכלכלי במקביל לשלום הפוליטי. האחד לא מחליף את השני, אבל הוא יכול לסייע לשני. בעיניי זו תרומה אדירה לשלום. זאת גם דרך לצמצם את הפערים הן בישראל והן בין ישראל לבין שכניה"

(מתוך נאום נתניהו בדאבוס)

נתניהו בדאבוס. שום אמירה משמעותית, שום התמודדות עם הפייסנות האיראנית. רק קריאות למשקיעים להפריח את השממה, כדי לשמור על הקיפאון המדיני צילום: רויטרס

1. מרחוק, דאבוס נראית כמו חג הפורים של המנהיגים הפוליטיים ושל אנשי העסקים הגדולים בעולם. פתאום כל העולם מתחפש לכבודם. בחוץ קר כשלג, בפנים חם בלב. אנשים עם חשבונות "לא פעילים" ש"במקרה נפתחו" במקלט המס בג'רזי או בקבוצת איים שכוחה אחרת נפגשים לאיזה דרינק והחלפת רעיונות איך להפוך את העולם למקום טוב יותר.

שם בדאבוס, כך נדמה מרחוק, אתה אוכל אוכל טוב, ישן במיטה נוחה, ומסתודד עם מנכ"לית יאהו מאריסה מאייר או עם מנהל העסקים הראשי של גוגל ניקאש ארורה. אין שם אורי־אריאלים או מירי־רגבים או ישראל־כצים. אפילו יאיר לפיד לא הגיע בסוף. הכל שקט, נעים, סטרילי, שוויצרי.

הסיכון היחיד, אם בכלל, הוא להיתפס לפגישה לא מתוכננת עם הנמסיס מאיראן או לשאלה מטרידה בעניין תהליך השלום, אם יש בכלל תהליך כזה. דאבוס הוא בועה עשויה כהלכה, ומי לא היה רוצה לגור בבועה. בטח יש שם מלא נרות ריחניים בחדרים.

זה לא שנתניהו לא אמר את הדברים הנכונים בדאבוס. הוא אמר. הוא דיבר על ישראל אומת החדשנות, ועל ישראל ארץ הסטארט־אפים העולה ועל שקיעת הלואו־טק, על זה שמחשבנו אפילו את געיית הפרות ברפת, ועל זה שאנחנו ממחזרים מים יותר מכל מדינה אחרת. הוא שב וקרא למשקיעי כל העולם לבוא ולהשקיע במדינה היחידה שעובדת כמו שצריך במידל איסט. נתניהו, ראש ממשלת ישראל, אמר בדאבוס את כל הדברים הנכונים.

ובכל זאת, שום דבר לא ישתנה במציאות הישראלית מחר בבוקר. הים הוא אותו ים, והפער הבלתי נתפס בין מחירי הדירות לבין גובה המשכורת שלכם יישאר כמות שהוא. ולכן, הבעיה עם הדברים שראש הממשלה נשא בדאבוס היא לא בעיה תוכנית. אין בעיה עם מה שאמר. הבעיה היא עם מה שלא אמר. בדאבוס, כמו בישראל, ראש הממשלה נתניהו לא הצליח להציע לישראלים מחר חדש. מציאות אחרת. ארץ נהדרת, אבל באמת.

אמירות מדיניות משמעותיות לא נשמעו שם, התמודדות אמיתית עם הטקטיקה האיראנית הפייסנית בזירה הגלובלית לא נראתה שם. רק קריאות נרגשות למשקיעים, לבוא ולהשקיע, לבוא ולהפריח את הסטארט־אפ ניישן.

בסוף היום, כל המשקיעים האלה מעניינים את נתניהו לא רק בגלל הזוהר הבינלאומי, אלא בעיקר בגלל האג'נדה המדינית שלו. נתניהו יודע שחיזוק היחסים הכלכליים עם מעצמות המחר סין והודו, כמו גם טוויית רשת קשרים כלכלית מסועפת עם התאגידים הגדולים והמובילים בעולם, מחזקים את עמדתו המדינית. תנו לקנדים לרכוש נתח מים המלח, תנו לסינים את כלל ביטוח. מה שבא לכם, העיקר שכולם יסתבכו איתנו כאן בתוך הדני־דנוניזם שהוא המציאות הישראלית של 2014. מציאות של קיפאון, של פלונטר שאי אפשר להתיר, וגם לאף אחד אין רצון להתיר.

ככל שלסין ולגוגל, להודו וליאהו יש אינטרסים כלכליים בישראל, כך יקל על נתניהו לדחוף את עמדותיו המדיניות בזירה הלאומית, שכן הכסף, בסופו של דבר, הוא זה שמתווה את המדיניות. החדשנות ככלי שרת פוליטי. הקריאה לזרים לבוא לישראל כהרחבה של מנגנון ההתנחלות, זה שקובע עובדות בשטח ולא מאפשר לשנות את המציאות.

בדאבוס אין אורי־אריאלים או מירי־רגבים או ישראל־כצים. הכל שקט, נעים, שוויצרי צילום: עטא עווסאת

"אמרתי אז ואני אומר גם היום שבכלכלה הגלובלית ובכל הכלכלות הלאומיות ישנו זוג שבו הסקטור הציבורי יושב על כתפי המגזר הפרטי, שעליו לסחוב בתחרות. בישראל, הבחור שמעל, השמן, היה שמן מדי והיינו חייבים לעשות לו דיאטה. היה קשה לעשות זאת, אבל היינו חייבים לחתוך בהוצאות ממשלתיות. הזרמנו חמצן רב לאיש הרזה שמתחת בכך שהורדנו מסים"

(נתניהו, בנאום דאבוס)

2 . 2014 תהיה השנה השישית ברציפות לכהונתו של נתניהו כראש הממשלה, התשיעית בסך הכל אם סופרים גם את הקדנציה הראשונה בשנות התשעים. באופק הפוליטי אין יריבים שמאיימים על ההגמוניה של נתניהו ליד הגה השלטון. הוא יכול להוביל את ישראל בשקט לאיזה חזון שהוא רוצה להגשים.

אלא שבפועל, מרוב דיבורים על חדשנות, נתניהו בחר לחזור על אותם המסרים מהקדנציה שלו כשר אוצר, לפני עשור. כמו נשלפו מאיזה מחסן נעול, חזרו לעולם הדימויים של ראש הממשלה האיש השמן והאיש הרזה. הרזה - המגזר העסקי - שסוחב על גבו את השמן - המגזר הציבורי, שמכשיל את התקדמות המשק. מה זה בדיוק אומר שראש ממשלה שמקדש את החדשנות ממחזר דימויים כלכליים מלפני עשור? האם גם בעוד עשור לכהונת נתניהו נשמע על השמן והרזה? יש בזה משהו קצת עייף, קצת מעייף.

כי בינתיים התברר שהמגזר הציבורי - האיש השמן - הוא לא באמת שמן. הוא נכה. ולנכים לא צריך לעשות דיאטה, אלא לשקם אותם. לעזור להם שוב ללכת, או לרוץ, או מה שזה לא יהיה. והמגזר העסקי - האיש הרזה - הוא לא באמת רזה, והוא לא באמת איש אחד. למעשה, אם כבר יש משהו שהדימוי של נתניהו מתאים לו, זה המגזר העסקי: איש שמן - השכבה העליונה של המנהלים הבכירים, או כל מי שקרוב לצלחת וסידר לעצמו איזו פנסיה תקציבית או מנגנון אחר לסגור את החודש - שיושב מעל האיש הרזה - אנשי מעמד הביניים, העסקים הקטנים, העובדים שלא סוגרים את החודש, העובדים ששוקעים בהתמנפות משכנתאות, האנשים שעובדים ונמצאים כל הזמן מרחק יריקה מהעוני, או ממש בתוכו.

בקיצור, אם מישהו חשב שמשהו השתנה ביחסי הכוחות בין הציבור לנבחרי הציבור מאז קיץ 2011, בחודשים האחרונים נתניהו מאותת לציבור שוב ושוב - דבר לא השתנה. אתם יכולים למחות נגד מחירי הדיור עד מחר, נגד יוקר המחיה, נגד העובדה שאתם נאלצים גם לשלם מסים וגם להשלים מכיסכם עבור שירותים פרטיים כי השירותים הציבוריים לא מספיק טובים, ואני אמשיך לקדם את תפיסת העולם שלי: פחות מסים ופחות שירותים ציבוריים. תסתדרו עם זה.