שוק העבודה בסכנה: השכר קפוא, המחירים עלו, רמת השירותים תרד

שיעור האבטלה נכון לדצמבר האחרון עומד על 5.8%, מצב שאותו כלכלנים כמעט מכנים כ"תעסוקה מלאה" ובו כל אחד שרוצה למצוא עבודה מוצא אחת. הפלא הזה מתקיים בזמן שבמקביל שיעור האנשים מכלל האוכלוסייה הבוגרת שעובדים או מחפשים עבודה רק עולה - מ־63.6% לפני שנתיים ל־63.7% בשנה שעברה.

כלומר, גם האברך שיוצא מהכולל ומחליט לעבוד וגם עקרת הבית שרוצה למצוא עבודה מצליחים לעשות זאת כמעט מבלי להיות מוגדרים כמחפשי עבודה. מעבר לזה, שיעור העובדים במשרה מלאה ממשיך לעלות גם הוא, ועמד ברבעון האחרון של 2013 על 77.9% - עלייה קלה של חצי אחוז לעומת הרבעון הקודם.

לכאורה, הכל טוב. אלא שבחינה מעמיקה יותר של שוק העבודה מגלה שורה של אינדיקטורים שמעידים דווקא על ההפך. מצב שוק התעסוקה חלש בהרבה ונתוני האבטלה מספקים תמונה חלקית ועמומה על מצבו האמיתי של שוק התעסוקה הישראלי.

עדות לכך ניתן היה למצוא גם בפרוטוקול האחרון של דיוני הוועדה המוניטרית שקובעת את גובה הריבית במשק. אגב החלטת הריבית סקרו חברי הוועדה את מצבו של המשק ואמרו במפורש כי למרות שיעור האבטלה הנמוך יחסית, מצב שוק העבודה מורכב בהרבה. מורכב עד כדי כך שחברי הוועדה בוחרים להשתמש במילה "ריפיון" כדי לתאר את מצבו. למעשה, חברי הוועדה המוניטרית מונים שלושה נתונים עיקריים שמצביעים על כך שהתמונה הנוכחית היא בת־חלוף. לא מדובר לדבריהם על תחזיות עתידיות, אלא על דברים שקורים כבר עכשיו, ביומיום של המפעלים והעסקים, כתוצאה מהשחיקה בכושר היצוא של ישראל עקב שער הדולר הנמוך והמיתון בגידול הסחר העולמי, וגם ממגמות ארוכות טווח - כמו הפריון של העובד הישראלי, שקרוב יותר לזה של יוון מאשר לזה של גרמניה או ארה"ב.

סימן ראשון לכך שהמשק לא צומח בקצב משביע רצון אפשר היה למצוא בפרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מיום ראשון השבוע, ולפיו ברבעון האחרון של 2013 הצמיחה בחישוב שנתי היתה של 2.3% בלבד, קצב נמוך מאוד שמשמעותו היא שהצמיחה לנפש כמעט קפואה.

עתה נותר לראות אם תחזית אחרת של בנק ישראל תתממש, ולפיה שיעור האבטלה שהמשק יגיע אליו השנה הוא 6.4% - כלומר תוספת של כ-20 אלף מובטלים ל־216 אלף הקיימים.

מימין: שר האוצר יאיר לפיד ושר הרווחה מאיר כהן. צורך בשינוי דחוף צילום: הרצל יוסף, ynet

השכר הריאלי לא עולה

בחמשת החודשים יוני־נובמבר 2013, החודש האחרון שלגביו יש נתוני שכר מביטוח לאומי, השכר הריאלי הממוצע פשוט קפא. במילים אחרות, הישראלי הממוצע אולי קיבל העלאת שכר בחודשים הללו, אבל היא היתה זעומה בדיוק בגובה של עליית האינפלציה. בחודשים אוקטובר ונובמבר אף נרשמה ירידה של 0.1% ו־1.1% בהתאמה בשכר הריאלי הממוצע.

אך גם התמונה הזו היא חלקית. כאשר מסתכלים על נתוני הטווח הארוך רואים כי השכר הריאלי של הישראלי הממוצע לא מצליח לעלות עוד מאז 2004. כן, זה עשור השכר הריאלי של השכיר הממוצע נשחק, למרות הצמיחה היפה של התוצר במשק לאורך התקופה.

דרך אחרת להסתכל על השינוי בשכר היא באמצעות התקבולים של ביטוח לאומי מגביית מס בריאות. שם רואים כי בנובמבר־דצמבר ביטוח לאומי גבה ב־1.2% יותר מאשר בתקופה המקבילה אשתקד - נתון סביר כשלעצמו, אך מעלה חשש כאשר משווים אותו לחודשים ספטמבר־אוקטובר שבהם הגבייה היתה גבוהה ב־2% מהתקופה המקבילה אשתקד, או כפי שחברי הוועדה הגדירו זאת, "ישנה התמתנות בקצב הגידול של תקבולי מס הבריאות".

המגזר העסקי מדשדש

3.4 מיליון שכירים יש בישראל, מספר שגדל באופן מתמיד ולו עקב הגידול הכללי באוכלוסייה. הבעיה מתחילה כאשר רואים איפה בדיוק נרשם הגידול - בעיקר בשירותים הציבוריים, המכילים חלק גדול מהמגזר הציבורי כמו משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וגופים השייכים להם; כמו גם גופים המספקים שירותי בריאות, חינוך, ורווחה בבעלות עמותות או אפילו חברות פרטיות כמו במקרה של בית החולים הפרטי אסותא.

המגזר העסקי, זה היצרני שאחראי על הגדלת הצמיחה והתוצר, מדשדש. במצב כזה, זה רק עניין של זמן עד שגם שיעור האבטלה ירים את ראשו, ולו כיוון שיש גבול לכמה עובדים יכולים להיקלט בשירותים הציבוריים.

כיום מועסקים בשירותים הציבוריים השונים כ־1.2 מיליון שכירים ובמגזר העסקי 2.25 מיליון. ב־2010, עם היציאה של המשק מהמיתון, צמח מספר המועסקים ב־3.6% ו־3.3% בהתאמה, כלומר כבר אז רוב המועסקים החדשים הגיעו לשירותים הציבוריים. שנה לאחר מכן הגידול היה של 4.9% ו־1.9% בהתאמה ומאז הצטמצם מעט, אך עדיין מדובר בפער גדול מאוד. על פי נתוני בנק ישראל, בשנה שעברה מספר המועסקים בשירותים הציבוריים גדל ב־4.3% בהשוואה לשנה שלפניה, בעוד במגזר העסקי המספר גדל ב־1.9% בלבד.

הנתון האחרון מככב במצגות שנושאת עמה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג בנאומים שונים. לאחרונה הנתון גם הוצג בפגישה של ראשי משרד האוצר עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, זה שאמון על משל האיש השמן שרוכב על האיש הרזה. נתניהו, מספרים הנוכחים בפגישה, הגדיר את המספרים כקריטיים וקרא לראשי האוצר לשים דגש על שינוי המגמה.

מבלי להיכנס לשאלה אם המגזר הציבורי גדול מספיק או גדול מדי, אין ספק כי הצורך בשירותים ציבוריים חזקים הוא קריטי לצורך הצמיחה. זו התשתית שעליה בנוי המגזר העסקי שדורש עובדים משכילים ובריאים ודרכי תחבורה טובות, וזו גם התשתית שיוצרת את הלכידות החברתית הנדרשת כדי לקיים חברה בריאה ומשק משגשג. על כן הרצון של פלוג הוא לא להקטין את השירותים הציבוריים כתנאי לפריחת המגזר העסקי, כפי שסבור נתניהו, אלא לחזק את המגזר העסקי ללא קשר לגידול הדרוש לצורך שיפור השירותים הציבוריים.

מספר המשרות הפנויות

הירידה במספר המשרות הפנויות במשק היא הנתון המדאיג ביותר שבו דנה הוועדה המוניטרית, שכן בניגוד לנתונים האחרים אין אפשרות לייפות אותו, ולמשל להגיד "גם אם השכר לא מדביק את האינפלציה הוא לפחות עולה", או "לפחות אנשים לא מובטלים כי השירותים הציבוריים דורשים עובדים".

הירידה במספר ובשיעור המשרות הפנויות במגזר העסקי נמשכה לכל אורך המחצית השנייה של 2013. עד שהיא הגיעה, מספר המשרות הפנויות בממוצע יומי עמד על כ־68 אלף משרות - כלומר בכל רגע נתון בחודש יוני היו 68 אלף משרות במגזר העסקי שמעסיקים חיפשו לאייש, אם בגלל עובד שפרש או כי העסק צמח והתרחב.

המספר הזה משתנה בכל חודש, ובדרך כלל לקראת חגי תשרי יש גידול בביקוש לעובדים ולאחר מכן ירידה קלה. ביולי מספר המשרות הפנויות ליום ממוצע ירד פתאום ל־64,826. באוגוסט נרשמה עוד ירידה קלה ובספטמבר, למרות החגים, עוד ירידה גדולה ל־60,109, וכך הלאה. בדצמבר האחרון המספר צנח ל־56,310, והנורות האדומות החלו להידלק במשרד האוצר ובמשרד הכלכלה.

הנתון שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחודש ינואר מראה על עלייה של כ־7% בחזרה ל־60 אלף משרות פנויות, אך הדרך לחזרה למצב תקין עוד ארוכה.

כאמור, משרה פנויה היא תוצאה של עובד שפרש - התפטר, פוטר, יצא לגמלאות וכדומה - או של התרחבות. מה שמעניין את הוועדה המוניטרית הוא החלק האחרון, זה ששואל עד כמה רצונם של מעסיקים להרחיב את העסק שלהם הוא הסיבה להיווצרות המשרה הפנויה. תשובה טנטטיבית אפשר לקבל כאשר בודקים את שיעור המשרות הפנויות מסך כל המשרות. על פי הלמ"ס, מאז יוני 2013 ישנה ירידה בשיעור הזה, במקביל לירידה במספר המשרות. השיעור שעמד על 2.9% לאט לאט ירד ל־2.5% בינואר האחרון.

ככלל אצבע, שיעור המשרות הפנויות מסך כל המשרות יורד בזמן משבר, היות שמעסיקים ממעטים להתרחב ועובדים לא ממהרים להתפטר. כך לדוגמה במאי 2009, בשיאו של המשבר הכלכלי בישראל, עמד שיעור המשרות הפנויות על 1.9% מכלל המשרות. אם הירידה בשיעור המשרות הפנויות כעת היא תוצאה של שיקולים שדומים לאלו של משבר כלכלי, מדובר בבשורה לא טובה.

לשים עין על האבטלה

בין כל הנתונים המדאיגים, הנתון שעוזר לשמור על קור רוח הוא מספר התביעות החדשות לדמי אבטלה. בכל חודש ביטוח לאומי סופר את מספר המובטלים החדשים שמגישים בפעם הראשונה תביעה לקבלת דמי אבטלה. אמנם זו יכולה להיות התביעה השנייה או השלישית של אותו מובטל, אבל בין תביעה לתביעה הוא חייב לעבוד לפחות 18 חודשים כדי לצבור את הזכות לתבוע אבטלה.

בינואר עמד המספר על 17,295 על פי הנתונים מנוכי העונתיות, ירידה לעומת דצמבר שבו המספר הגיע ל־18,100. לכל אורך 2013 נרשמה עלייה של 8.8% במספר התביעות החדשות, אבל בביטוח לאומי מסבירים כי המקור לשינוי הוא בשינוי חקיקה שאפשר לעובדים יומיים לתבוע דמי אבטלה כמו מי שמקבל משכורת חודשית. במילים אחרות, במהלך 2013 כמעט לא היה שינוי במספר המובטלים החדשים - נתון שמשתלב היטב עם אלו על שיעור האבטלה הנמוך והגידול בהשתתפות בכוח העבודה.

עם זאת, צריך לסייג ולהניח כי המספר באמת מצליח לתפוס חלק גדול מהמובטלים החדשים, ואין כאלו שמראש לא מגישים תביעה לדמי אבטלה. על פי הערכה של פרופ' ג'וני גל, דקאן בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, כ־10%–25% מהזכאים לדמי אבטלה לא ממצים את הזכאות שלהם בשל סיבות כמו סחבת בירוקרטית, חשש מסטיגמה שלילית, חוסר ידע וכדומה.

למרות חשיבותו, מספר התביעות החדשות לדמי אבטלה הוא מסוג הנתונים שאיש לא שם אליהם לב עד שפתאום הם נוסקים למעלה, תופעה שקוראת בעתות משבר. כך לדוגמה בפברואר 2009, בחודשי המשבר הכלכלי, היה מספר התובעים החדשים גבוה ב־60% מהמספר בפברואר בשנה שלפני כן.

בחודשים הקרובים הנתון הזה יקבע להיכן נושבת הרוח. גידול משמעותי בו יכול להכניס את המשק ללחץ, כי כמו המשרות הפנויות מדובר בנתון חד־משמעי. אם תתממש התחזית הפסימית של בנק ישראל מספטמבר, שלפיה שיעור האבטלה יגיע השנה ל־7.4%, אין ספק שמדובר בסיבה אמיתית לדאגה.