ברשות יודעים שישראל תאיים אך לא תמתח את חבל ההגבלות
איומי ישראל בסנקציות על הרשות הפלסטינית בעקבות הסכם הפיוס עם חמאס צפויים להישאר איומים בלבד, מחשש להתמוטטות כלכלית שתפגע גם בישראל. חסימת הסחר ועצירת תנועת הפועלים יישארו בשלב זה על הנייר
- הסכם היסטורי: חמאס ופתח חתמו על פיוס
- מצרים: ביהמ"ש הוציא את החמאס מחוץ לחוק ונכסיו יעוקלו
- מעוז חיזבאללה בביירות הפך למרכז הפיננסי של חמאס
באשר לכך שהקשר של הרשות מרמאללה עם השלטון בעזה אינו דבר חדש צריך לזכור שבמשך שבע השנים - מאז השתלטות חמאס על עזה - ממשלת הרשות ברמאללה מפרנסת את רצועת עזה; היא משלמת את משכורותיהם של רוב עובדי המדינה שבעזה ומממנת את תקציבי המוסדות הממשלתיים.
ממשלת חמאס פיטרה אמנם רבים מהפקידים הממשלתיים הבכירים של הממשלה מרמאללה, ששירתו בעזה, ובראשם כמובן אנשי מנגנוני הביטחון שנשלחו הביתה. אבל אבו מאזן ואנשיו לא הכירו בפיטורים הנ"ל. דוברי הממשלה ברמאללה הרבו בשנים האחרונות להדגיש עד כמה נטל ההוצאות הכספיות של עזה מכביד על התקציב של הפלסטינים.
למעשה, כך טענו, קרוב למחצית מ־4 מיליארד דולר של התקציב השנתי הפלסטיני הולכים לתשלומי משכורות ואחזקת השירותים בעזה, בעוד מספר תושבי הרצועה הוא רק כשליש מכלל האוכלוסייה הפלסטינית. ואם לא די בכך, הרי שהממשלה ברמאללה לא גובה חלק ניכר מהמסים המקומיים של עזה, שעוברים לממשלת חמאס.
אפשר אפוא לקבוע שהרשות ברמאללה פרנסה את רצועת עזה, ולמעשה את משטר חמאס ברצועה, ממש ברוחב לב. העובדה השנייה היא שגם ממשלת ישראל נהגה בצורה לא שונה בהרבה מזאת של הרשות הפלסטינית. תחילה הטילה ישראל מצור כלכלי על עזה, אחר כך באה פרשת המשט הטורקי שבעקבותיה המצור הוסר בחלקו.
סנקציות ימנעו מהרשות להפסיק לשלם משכורות
מדינת ישראל שולטת למעשה על כלכלת הגדה ועזה ולכאורה לפחות יש לישראל יכולת להטיל סנקציות חריפות ביותר על כלכלת הפלסטינים בגדה ובעזה.
השליטה הישראלית מתבטאת בכך שכמעט כל סחר החוץ של הגדה ועזה הוא עם ישראל. כמעט כל היבוא והיצוא של הגדה (כ־80%) הוא עם המדינה ובכלל זה דלק, חשמל ומוצרי המזון הבסיסיים. היצוא מהגדה לחו"ל הוא מועט ביותר. מעזה אין כלל יצוא מלבד מעט תות שדה ופרחים.
ישראל יכולה גם לחסום את עבודת הפועלים מהגדה בישראל, שמספרם הוא כ־150 אלף אם מביאים בחשבון את הפועלים העובדים גם בהתנחלויות, את אלה העוברים לישראל בלי רישיונות ואת אלה שמייצרים בגדה עבור מפעלים ישראליים.
הבעיה של ישראל היא שיש לסנקציות הללו גבול ברור, והוא הסכנה להתמוטטות כלכלית של הרשות. אם ישראל תחריף את הענישה, ותחסום במידה רבה את המעברים, הרשות תחדל לתפקד, תחדל לשלם משכורות והייצור בה יתמעט.
הפלסטינים יודעים שישראל לא יכולה למתוח יותר מדי את החבל והם מנצלים זאת.
בחמאס יודעים לעקוף הגבלות
הפלסטינים גם יודעים להתגבר, באופן חלקי לפחות, על מגבלות שישראל מטילה. בעזה התגברו בעבר על ההגבלות באמצעות כלכלת המנהרות. חמאס בעזה ניהל כניסה מבוקרת של סחורות מהמנהרות וגבה על כך מכס. עברו במנהרות בעיקר דלק, שהוא מסובסד וזול מאוד במצרים, וכן מוצרי מזון וחומרי בניין.
הטלת סנקציות כלכליות של ממש על עזה ועל הרשות ברמאללה בלתי אפשרית. לא מתקבל על הדעת לחסום מעברים בין שטחי ישראל לשטחים של הפלסטינים.
גם קיזוז כספי המסים שגובה ישראל מהפלסטינים כדי לכסות את החוב לחברת החשמל הוא זמני, ולא יפגע כל כך בממשלה הפלסטינית שקיבלה התחייבויות מהליגה הערבית לפיצויים על כך. החוב, אגב, הוא טיפה בים חובותיה של חברת החשמל.
המסקנה, אם כך, ברורה: כל עוד מדינת ישראל שולטת על הגבולות החיצוניים של השטחים הפלסטיניים — אין ברירה אלא להגדיר זאת כמצב של כיבוש, על פי החוק הבינלאומי, המטיל אחריות על הכובש על מה שנעשה בתוכם.