מה מקור מנהגי יום ההולדת?

תמר היקרה,

כל המנהגים שעליהם אנו חוזרים מדי שנה די מוזרים. אחרת לא היינו קוראים להם "מנהגים", אלא סתם עושים אותם. וכדרכם של מנהגים, קשה לדעת מי המציא אותם. אבל אפשר לבדוק איפה ומתי הם הפכו למנהג. העוגה עם הנרות הפכה למנהג בגרמניה של ימי הביניים, ואילו ההנפה המסורתית על כיסא השתרשה, מכל המקומות, כאן בארץ, במאה ה־20.

חלק ממנהגי יום הולדת צילום: שאטרסטוק

יש פה ושם טענות למקורות מרוחקים יותר. אומרים, למשל, שהיוונים הקדמונים היו מקריבים עוגות מקושטות בלפידים קטנים לכבוד אלת הירח. אבל האמת היא שלעוגה היוונית לא היה כמעט קשר לעוגת יום ההולדת המודרנית, ואין סיבה להניח שהגרמנים העתיקו דווקא מנהג יווני. מה שברור זה שבסביבות המאה ה־15 צמחו בגרמניה אוכלוסיות עשירות וחובבות מותרות, והאופים, שכבר אפו עוגות חתונה מפוארות לבני אצולה, הסתערו על ההזדמנות והחלו להציע עוגות לימי הולדת. עד המאה ה־18 העוגה קיבלה את צורתה המודרנית, עם הנרות והכל, והמהפכה התעשייתית הפכה אותה למנהג עממי.

המסתורין האמיתי הוא הנפת הכיסא. אמנם לשאת חוגגים על כפיים זה מנהג מקובל, בעיקר בחתונות ובמשחקי כדורגל, אבל אנחנו היחידים שעושים את זה בימי הולדת. המנהג הקרוב ביותר שמצאתי מחוץ לארץ רווח בעיקר באנגליה, שבה אוחזין בידיו ורגליו של בעל השמחה, מניפים אותו באוויר וחובטים אותו מעדנות בקרקע פעם אחר פעם כמספר שנותיו, ועוד פעם אחת למזל (את מוזמנת לחפש סרטונים של birthday bumps ברשת).

בניגוד לעוגה המוארת, נראה שההנפה מתחברת למסורת אפלה יותר: בחלקים מאנגליה ואירלנד חולקים לבעל השמחה בעיטות במספר הראוי. בכמה אזורים בצפון אמריקה מחליפים את הבעיטות באגרופים, ואפילו בהלקאה סמלית בידי ההורים. בברזיל ובאיטליה מסתפקים במשיכה הגונה באוזן, ובהונגריה מברכים "שאוזניך יגיעו לקרסוליך". ובוונצואלה יש מי שפשוט דוחפים את פרצופו של בעל השמחה לתוך העוגה. כל אלה, כנראה, מנהגים נגד עין הרע.

אז איך רק אנחנו יצאנו פציפיסטים? הניחוש שלי הוא התזמון: גני הילדים הציוניים נולדו לפני כמאה שנה, בתקופה שבה יצא מגרמניה רעיון חדשני של רווחת הילד. המסורת הצברית החלה להתהוות יש מאין בדיוק אז, והעוסקים במלאכה אימצו את הקידמה והחליפו טקסים אירופאים במשהו נחמד יותר, פרי דמיונם. ואת יודעת מה? כל הכבוד להם.