מאגר הגז של עזה הוא המפתח לשיקום הרצועה

עזה הרוסה עכשיו, האם היא יכולה להשתקם? ההריסות של ימי צוק איתן התווספו להריסות של המבצעים הקודמים. מאז השתלטות חמאס על עזה ב־2007, ובמידה מסוימת גם קודם לכן, ניהלה ישראל פשיטות ותקיפות של תשתיות טרור בעזה שהכינו וביצעו את ירי הטילים לעבר ישראל. הגדולות שבהן היו מערכות עופרת יצוקה בחורף 2008–2009 ועמוד ענן בנובמבר 2012.

לא שקודם לכן שררה בעזה רווחה כלכלית, אבל ההידרדרות הביטחונית של עשר השנים האחרונות הביאה להטלת סגר ישראלי על עזה שחסם כל פעילות כלכלית של ממש. ללא מעברי גבול נורמליים, ללא נמל ימי שפיתוחו נעצר, ללא שדה תעופה שנסגר וללא ייצור ויצוא — אין ולא היה שום סיכוי לעזה.

המצרים פגעו ברווחה

במשך שנים אחדות שררה בעזה מעט רווחה, בזכות מעבר אחד – לא חוקי, תת־קרקעי, שנוצר בעקבות כריית רשת ענקית של מנהרות, יש אומרים קרוב ל־1,000, בגבול רפיח. דרך המנהרות הוברחו לרצועה סחורות ממצרים. עזה יכולה היתה לשרוד כלכלית הודות למנהרות. עברו בהן חומרי בניין שישראל אסרה, דלק מסובסד ממצרים ומעט חומרי גלם שאפשרו ייצור מקומי מוגבל. בשנה האחרונה חסמו השלטונות הצבאיים של מצרים את המנהרות ומעט הרווחה חלפה.

שיקום עזה דורש בראש ובראשונה חופש תנועה יחסי. זה תלוי בישראל, ששולטת על מעברי הגבול של עזה (למעט מעבר מוגבל של אנשים ברפיח). כסף לשיקום עזה לא יחסר. שורה של מדינות בעולם וגופים בין־לאומיים מוכנים לסייע לעזה. אבל בלי שייכנסו לעזה חומרי בניין וחומרי גלם — ומבלי שייפתח ערוץ מסחרי שיאפשר יצוא — הכסף לא יעזור.

שכונת סג׳עייה צילום: אי פי איי

אבל עם כל החשיבות של הקלות במעברים לעזה, אין בכך הרבה. 1.7 מיליון תושבי עזה, שרובם (כמיליון) הם בני משפחות פליטי 1948, חיים בתנאי צפיפות מהגבוהים בעולם, אבטלה ועוני מחפיר. פתיחת מעברי הגבול יכולה להביא להקלה מסוימת אבל לא יותר מזה. דרוש לכך גם שינוי פוליטי, כלומר נפילת חמאס וכינונו מחדש של שלטון הרשות הפלסטינית. בעזרת ההקלות במעברים תוכל הרשות הפלסטינית לעצב אופק כלכלי/מדיני לפלסטינים בעזה וגם בגדה. שמו של אופק זה הוא שדה הגז מרין שלחוף עזה.

התנתקות גם בתשתית

מדובר בשדה גז גדול יחסית, קרוב לחוף (כ־30 ק"מ), שלהערכת מומחים אפשר להפעילו בתוך 3–4 שנים. הוא מכיל כ־40 BCM, בדומה לשדה הגז הישראלי הסמוך לו מרי, שסיפק גז לישראל בין 2004 ל־2012. זהו מקור האנרגיה הטוב היחיד למשק הפלסטיני.

המאגר התגלה ב־1999 על ידי חברת בריטיש גז, שצירפה אליה את קרן ההשקעות של הרשות הפלסטינית וחברה קבלנית פלסטינית. אולם פיתוח המאגר חייב מציאות לקוחות מתאימים. הפוטנציאל של צריכת הגז בעזה היה ונשאר קטן ולא מצדיק השקעה גדולה בפיתוח השדה. הלקוח האפשרי היחיד הוא מדינת ישראל, שתרכוש גז מהפלסטינים ותאפשר להעביר אותו בתחומה לגדה המערבית ובהמשך גם לירדן.

החששות הישראליים היו שההכנסות מהמאגר ישמשו למימון גופי טרור, ועל רקע זה החליט בזמנו (2005) ראש הממשלה אריאל שרון לקנות גז מהמצרים ולא מהפלסטינים.

לפני כשנתיים, על רקע המו"מ המדיני בין ישראל לפלסטינים והפסקת הזרמת הגז ממצרים, החלו דיבורים מחודשים על פיתוח מאגר מרין. תרומתו לכלכלה הפלסטינית עשויה להיות דרמטית, וגם ישראל תוכל להרוויח ממנו.

התועלת לפלסטינים היא קודם כל הכנסות של קרוב ל־3 מיליארד דולר לרשות הפלסטינית מתמלוגים ומסים. הפלסטינים יכולים לחסוך גם כ־560 מיליון דולר בשנה מכך שלא יצטרכו לרכוש חשמל מישראל. המאגר יכול להוריד את מחירי החשמל ברצועה ולעודד הקמת מפעלים הצורכים אנרגיה. מדובר ביצירת אלפי מקומות עבודה בעזה, ובהמשך גם בגדה. אנרגיה זולה תסייע גם בפתרון מצוקת המים בעזה על ידי פיתוח פרויקטים

להתפלת מי ים.

גם ישראל תיהנה מכך — בעיית החובות הכבדים של הפלסטינים לחברת החשמל תיפטר וישראל תוכל לגוון את מקורות צריכת האנרגיה.