כסף כמו גרעינים

ב־11 ביולי 2002 התקבל ברשם החברות דיווח לקוני על העברת בעלות במניות ממגורות דגון, אחד המונופולים הפרטיים השקטים בישראל. על הדיווח היה חתום החשב של דגון, אמנון עמית, שדיווח לרשם כי עשרה ימים קודם לכן, ב־30 ביוני, הועבר חלק ניכר של מניות ההון בחברה מרשת של ישויות משפטיות - דגון שטיפטונג, ר.ע.ה בע"מ ומולדת בע"מ - אל חברה בשם ים השבלים.

המשותף לכל הישויות האלה, שהתרוקנו בן לילה ממניות השליטה בדגון, הוא שהן הוקמו בידי ד"ר ראובן הכט, מייסדה המיתולוגי של ממגורות דגון, ונשלטו על ידו עד מותו ב־1993. באמצעות שלושת הגופים האלה שלט הכט בדגון במשך יותר מ־40 שנה, ועם מותו הם עברו לעיזבונו, שאותו ציווה לטובת הציבור בישראל.

ממגורות דגון בחיפה. מאז העברת הבעלות קיבלה החברה מהמדינה כמעט מיליארד שקל, וחילקה דיבידנדים של יותר מ־100 מיליון שקל צילום: אלעד גרשגורן

אלא שכאמור, ב־30 ביוני 2002 התרוקנו הקרנות ממניות בשווי מאות מיליוני שקלים ועברו לחברה שלהכט המנוח לא היה כל קשר אליה. למעשה ים השבלים, שהפכה באותו יום לבעלת הבית החדשה של דגון, הוקמה כמה ימים קודם לכן במסגרת אחת ההשתלטויות העסקיות השקטות והמתוחכמות שידע עולם העסקים הישראלי.

ההשתלטות השקטה הזאת נותרה בצל במשך יותר מעשור. כעת חושף תחקיר "מוסף כלכליסט" כיצד הפכו שניים מאנשי הסוד של אלמנתו של הכט, עו"ד ד"ר יואב בן דרור ורו"ח מיכאל שרן, לבעלי הבית של ממגורות דגון, מונופול שמחזיק בזיכיון לאחסון ושינוע כל גרעיני התבואה המיובאים לישראל, זוכה לתשלום שנתי של 60–70 מיליון שקל מחברת נמלי ישראל הממשלתית, וחילק בעשור האחרון לבעלי המניות שלו דיבידנדים של יותר מ־100 מיליון שקל.

עו"ד יואב בן דרור (מימין) ומיכאל שרן. ניהלו יחסים קרובים ביותר עם האלמנה הכט צילום: יעל צור

הכט מקבל מכרה זהב

ב־1950 קיבל ד"ר ראובן הכט, יהודי יליד אנטוורפן שהתחנך בשוויץ ובגרמניה, זיכיון ממשלתי להקמה ותפעול של כל ממגורות התבואה בישראל. לשם כך קיבל מהמדינה סכומי עתק, שבאמצעותם הקים בשטח נמל חיפה ממגורות לאחסון התבואה המגיעה לארץ ומערכת שינוע של התבואה למשאיות, שהעבירו אותה לתחנות קמח, למאפיות ולחקלאים ברחבי הארץ. בהתאם לתנאי ההסכם נהנה הכט מתשלומים ממשלתיים שנתיים והחזרי הוצאות נדיבים, שהובטחו לו ל־52 שנה – עד תום הזיכיון ב־2003. המונופול שהעניקה לו ממשלת בן־גוריון, לרבות הבטחת רווח מינימלי בכל שנה, הפך את הכט למולטי־מיליונר. חלק גדול מהונו מצא את דרכו אל מעבר לים בקרנות אוף־שור על שמו או על שמה של אשתו אדית, דוגמת "דגון שטיפטונג" שהוזכרה בתחילת הכתבה, או "ישפאר", שאוגדה בלוקסמבורג.

לא רק ממשלת בן־גוריון נתנה מתנה נדיבה לתעשיין, שנמנה עם יקירי הציונות הרביזיוניסטית. 30 שנה לאחר קבלת הזיכיון החיפאי, ובעודו משמש יועץ למנחם בגין (בשכר של דולר בשנה), הודיעה ממשלת ישראל כי תקים בנמל אשדוד ממגורה נוספת, בהשקעה של 13 מיליון דולר. בתחילה הוחלט כי את הממגורה יפעיל תעשיין אמריקאי בשם ברטון ג'וזף, אך זמן קצר לאחר מכן נכנס הכט לנעליו וזכה לקבל זיכיון ל־35 שנה. בזיכיון הזה נקבע כי לממגורות אשדוד ישולם סכום שנתי שיהיה תלוי בהיקף התבואה שתאוחסן בו. על ההסכם נמתחה בשעתו ביקורת משום שממגורות אשדוד הוקמו בעצם כדי לשבור את המונופול של ממגורות דגון, אך הלכה למעשה העמיקו אותו. כיום עוברים כ־80% מהגרעינים המיובאים לישראל (כ־3 מיליון טונות בשנה) דרך ממגורות דגון, והשאר דרך החברה־הבת באשדוד, שהזיכיון שלה אמור לפוג בעוד שנתיים.

ראובן ואדית הכט ב־1965. לאחר מותו זכתה במניות ההצבעה בממגורות דגון צילום: אוסקר טאובר

האלמנה והפרקליט מתקרבים

ב־1993, עשר שנים לפני תום הזיכיון החיפאי, נפטר ד"ר הכט. בצוואתו ציווה כי עם מותו יועבר כל רכושו לקרן על שם ראובן ואדית הכט, שתתרום את ההון שייצבר בה לטובת הציבור בישראל, ובייחוד לקידום התרבות והאמנות. על יישום צוואתו מונה אחד האנשים הקרובים לו, הפרקליט הירושלמי ארנולד שפאר.

שנתיים מאוחר יותר, במרץ 1995, פורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבת פרופיל על אדית הכט. בכתבה תואר המאבק המשפטי המפתיע שפרץ בינה לבין עו"ד שפאר לאחר מות בעלה. שפאר, כמוציא לפועל של צוואתו של הכט, ביקש שזו תקוים בדווקנות, וכי כל נכסיו יועברו לקרן על שם ד"ר ראובן ואדית הכט בליכטנשטיין ויופנו למטרות ציבוריות כפי שייקבע על ידי מנהלי הקרן. אלא שאדית הכט דרשה כי כל עוד היא בחיים היא תהיה זו שתחליט על הדרך שבה יושקעו כספי הקרן. היא אף התעקשה כי מניות ההצבעה של ממגורות דגון ייוותרו בידיה עד למותה ולא יעברו לרשות הקרן. משמעות הדבר היתה כי היא תהיה המוציאה והמביאה בכל הקשור לממגורות דגון, שהיתה מכרה הזהב של בני הזוג. עו"ד שפאר ההמום התנגד בתוקף, והצדדים נגררו אל בית המשפט.

עו"ד ארנולד שפאר. נדהם מדרישות האלמנה צילום: אלכס קולומויסקי

הכתבה עצמה עסקה רבות בדמותם של בני הזוג הכט, שלא הולידו ילדים וחיו חיי פאר באחוזה חיפאית, ובחייה של האלמנה, שמיעטה לצאת מהבית ואף לא נכחה בלוויית בעלה. באחת הפסקאות תוארה שגרת יומה של אדית הכט, אשר רק במבט לאחור אפשר להבין עד כמה היא משמעותית: "בגיל 85 אדית היא בעלת השליטה בדגון... מיכאל שרן, מנכ"ל דגון, מסור וקורקטי, מבקר אותה אחת לשבוע... לביתה מגיע גם פרקליטה, יואב בן דרור ממשרד ש. הורוביץ, איש תרבותי ונעים שיחה".

במהלך המשפט התגלה הקשר המיוחד שנרקם בין אדית הכט לפרקליטה בן דרור, אשר היה ידוע אז בקהילה המשפטית כאחד השותפים הבכירים במשרד ש. הורוביץ, כמרצה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב וכבנו של מי שהיה בשנות השמונים נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, מרדכי בן דרור. במשפט נחשף כי האלמנה נתנה בבן דרור אמון בלתי מסויג. למשל, כששאל אותה השופט שדן בתיק אם היא חתמה על הסכמים שהגיש לה בן דרור בלי לבדוק אותם, השיבה:

"אני מאמינה לבן דרור... Blind... אם יש לי אמונה, אני חותמת...

השופט: היתה לך אמונה בעורך דין בן דרור.

אדית הכט: יש לי, לא היה לי, יש לי.

השופט: ...אז חתמת על מה שהוא אמר לך לחתום?

אדית הכט: כן, כן..."

גם בחקירה הנגדית של עו"ד שפאר הודתה הכט כי היא לא קוראת את כל מה שבן דרור נותן לה לחתום עליו, הואיל ויש לה אמון מוחלט בו.

שפאר: טוב, עכשיו את פנית לאדון בן דרור.

אדית הכט: אני מאמינה לו לגמרי.

שפאר: ולכן את חותמת (על) כל מה שהוא נותן לך לחתימה.

אדית הכט: כן.

שפאר: מבלי לבדוק ולדעת (על) מה את חותמת.

אדית הכט: כן. אני לא יכולה לבדוק את כל הדברים שנותנים לי".

בסיום המשפט, ב־1996, קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה וקבע כי מניות ההצבעה בדגון שייכות לאדית הכט ולא לעיזבון ד"ר ראובן הכט.

המבנה של ממגורות דגון ב־1959. החוזה עמה הוארך עד 2021 צילום: דוד רובינגר

האלמנה משנה את צוואתה

לאחר הניצחון בבית המשפט הפכו שרן ובן דרור, שיחסיהם עם האלמנה הכט החלו להתחמם רק כשנתיים קודם לכן, לשניים מהאנשים הקרובים לה ביותר. שרן (67), מנכ"ל ממגורות דגון, הוא רואה חשבון בהכשרתו שכעבור כעשור ייבחר לנשיא התאחדות התעשיינים בצפון וייהפך לדמות מוכרת בחיפה. בן דרור (62) היה בעת ההיא היועץ המשפטי החיצוני של דגון מטעם משרד עורכי הדין ש. הורוביץ. שניהם המשיכו לעמוד עם האלמנה בקשר רצוף שכלל ביקורים תכופים באחוזתה בכרמל.

ב־20 במרץ 1997 חתמה אדית הכט על צוואה חדשה שהחליפה את הצוואה שעליה חתמה ב־1993, כשלושה שבועות לאחר מות בעלה. בצוואתה הראשונה הורתה אדית כי לאחר מותה יעבור מרב הרכוש שהוריש לה בעלה לקרן המשותפת על שם ראובן ואדית הכט לקידום האמנות והתרבות בישראל, וחלק קטן ממנו לאחיותיה. בצוואתה החדשה, לעומת זאת, היא הפחיתה את חלקן היחסי של אחיותיה והורתה שכמעט כל רכושה יעבור לאחר מותה להקדש שיישא את השם "הקרן על שם הכט וצילצר" (שם הנעורים של אדית הכט). בין הרכוש שמנתה במפורש שיעבור להקדש היו מניות ההצבעה בדגון וכן בחברת ישפאר, שאוגדה בלוקסמבורג. הכט אף הורתה כי את עיזבונה ינהלו לאחר מותה בן דרור ושרן בלבד, וכי השניים יכהנו כנאמני הקרן. שני עדים חתמו על הצוואה. הראשונה היא מי שהיתה מזכירתו של שרן. השני הוא אמנון עמית, החשב שהוזכר בתחילת הכתבה ומי שמתואר על ידי גורמים בחברה כמקורבו של שרן. עורך הדין שאישר את תצהירו של עמית בעניין היה בן דרור.

הכט עם אריאל שרון ב-1981. היה מיקירי הציונות הרביזיוניסטית צילום: דוד רובינגר

חודשיים וחצי לאחר עריכת הצוואה הזאת, ביוני 1997, הלכה אדית הכט לעולמה. בן דרור ושרן הגישו לבית המשפט בקשה למנות אותם למנהלי העיזבון הזמניים של אדית הכט כדי להוציא לפועל את צוואתה. אחיותיה של אדית הגישו התנגדות, וטענו כי בן דרור ושרן מצויים בניגוד עניינים. עו"ד שפאר ההמום הצטרף להליך והתנגד אף הוא לקיום הצוואה החדשה. לטענתו, לבן דרור ושרן היתה השפעה לא הוגנת על אדית הכט. שפאר ביקש כי הצוואה הקודמת תקוים, וכי רכושה של אדית הכט, שהועבר לרשותה לאחר מות בעלה, ישוב אל הקרן בליכטנשטיין שעליה הורה ראובן הכט. מולו ומול האחיות עמדו בן דרור ושרן על רגליהם האחוריות ודרשו כי הצוואה החדשה היא שתקוים ככתבה וכלשונה. חמש שנים התגלגל התיק בבתי המשפט, עד שב־24 ביוני 2002 נמסרה לבית המשפט המחוזי בחיפה הודעה כי גובשה הסכמה - וזו קיבלה תוקף של פסק דין. הסכם הפשרה התייחס לחיסול ההליכים המשפטיים בין הצדדים, אבל לא כלל פירוט של האירועים שהתרחשו זמן קצר לאחר מכן.

הכט עם ראש הממשלה מנחם בגין ב-1980 צילום: דוד רובינגר

מהלך ההשתלטות מושלם

מה שככל הנראה דחף את שפאר להסכים לפשרה היה העובדה שמאז מותה של אדית הכט הוארך כמה פעמים המינוי של בן דרור ושרן כמנהלי עיזבונה, ומכוח זאת שלטו השניים במניות ההצבעה בדגון. בחמש השנים הללו בחרו השניים שלא לחלק את הדיבידנד השנתי לבעלי המניות בחברה, וקופת המזומנים שלה תפחה והגיעה לסכום המרשים של 160 מיליון שקל. הקרן בניהולו של שפאר החזיקה בכשני שלישים ממניות ההון של דגון והיתה זכאית לקבל כ־100 מיליון שקל מהקופה שנצברה, אך הוא לא הצליח להביא לחלוקת הדיבידנד משום שמניות ההצבעה היו בידיהם של בן דרור ושרן.

המבוי הסתום הזה הוא שהוביל כנראה את שפאר (שמת ב־2011) אל שולחן המשא ומתן עם בן דרור ושרן. השניים הסכימו להצביע בעד חלוקת הדיבידנד בתמורה להסכמת שפאר, שקיבלה ביטוי בהסכם שהוגש לבית המשפט, לסגת מתביעתו בנוגע למניות ההצבעה של דגון שנשארו בעיזבונה של אדית הכט.

ממגורות אשדוד. נועדו ליצור תחרות אך הצטרפו למונופול של דגון צילום: צפריר אביוב

שישה ימים לאחר מכן, ב־30 ביוני 2002, לאחר אסיפת בעלי המניות, אכן אושרה חלוקת דיבידנד בסכום של 160 מיליון שקל. כ־100 מיליון מהם זרמו לקרן על שם ד"ר הכט בליכטנשטיין. אלא שאז התרחש מהלך מפתיע נוסף: עוד באותו יום ויתר עיזבון ראובן הכט על מניות ההון שבידיו, ואלה הועברו - באמצעות שלוש הישויות שהוזכרו בתחילת הכתבה - לחברה בשם ים השבלים, תמורת כמה מיליוני שקלים.

"הוא (שפאר) לא הצליח לקדם את התביעה", סיפר השבוע גורם שהיה מצוי בפרטי ההסדר, "ומכיוון שהוא ראה שאין לו יכולת להשפיע על חלוקת הדיבידנד, ומכיוון שמיקי ויואב ניהלו את המהלך בצורה כל כך מתוחכמת, הוא החליט לקחת את מה שהציעו לו. המשמעות היתה שיגיע הרבה כסף לקרן, אבל בתמורה היא תוותר על השליטה במניות ההון ותמכור להם אותן בנזיד עדשים. זה בעצם סלל את הדרך שלהם להשתלטות על החברה". אגב, הביטוי נזיד עדשים אכן משקף את המציאות, הואיל ומאז העברת מניות ההון זכו בעלי המניות בממגורות דגון בדיבידנדים נוספים של יותר מ־100 מיליון שקל (אחיותיה של אדית, אגב, הסתפקו במסגרת הפשרה בתשלום של כ־3 מיליון שקל).

יזמי הביוטק המסתוריים

אבל מי היא בעצם ים השבלים, שאליה הועברו רוב מניות ממגורות דגון? לשם כך יש לחזור לאחור כעשרה ימים לפני היום הקריטי, ל־20 ביוני 2002, אז נרשמה ברשם החברות חברת ים השבלים. כבעלי המניות והדירקטורים היחידים שלה נרשמו שניים: אורן גלוברמן ומוטי ביאר. היא נרשמה בכתובתו דאז של יואב בן דרור ברמת השרון, והוא אף היה עורך הדין שאימת את תצהירם של השניים בבואם לרשום את החברה. במהלך החודש שאחר כך - כאשר מניות ממגורות דגון כבר בידי ים השבלים - מונה בן דרור לדירקטור בדגון. שנה לאחר מכן הודיע על פרישתו מש. הורוביץ.

מוטי ביאר, שותף שקט של בן דרור, שעשה את הונו בתחום המכשור הרפואי

השמות גלוברמן וביאר אולי לא יאמרו הרבה לרוב הקוראים, אבל מדובר בשניים מהיזמים הבולטים בתחום המכשור הרפואי. למשל, הם היו בין המשקיעים בחברת אינסטנט (InStent), שהוקמה ב־1991 ופיתחה צנתר לב על בסיס פטנט שפיתח אחיו של ביאר, מנכ"ל רמב"ם פרופ' רפי ביאר. החברה נמכרה ב־1996 לחברה אמריקאית תמורת כ־200 מיליון דולר והפכה את גלוברמן והאחים ביאר לעשירים מופלגים. האקזיט של אינסטנט היווה את הפלטפורמה לשורה ארוכה של חברות ביוטק שהקימו גלוברמן ומוטי ביאר ואשר בחלקן רשמו אקזיטים מרשימים. בין היתר, כמה שנים לאחר מכירת אינסטנט מכרו השניים את חברת אינפלואנס, שפיתחה שתלים שאמורים להקל על בריחת שתן לאוכלוסייה המבוגרת, לחברת פייזר תמורת 65 מיליון דולר. כמה שנים אחר כך מכרו השניים את חברת דיסק־או־טק, המפתחת שתלים אורתופדיים, תמורת 240 מיליון דולר.

לאורך השנים מלווה את גלוברמן וביאר קבוצה של שותפים ואנשי סוד. שניים מהמוכרים שבהם הם אנשי העסקים שלמה בן חיים ולואיס פל, שבעבר היו שותפים ובימים אלה מתכתשים ביניהם בבית המשפט. אדם נוסף שליווה אותם לאורך השנים הוא יואב בן דרור, חבר קרוב ושותף עסקי בשורה של מיזמים. כך למשל, בדיווחים רשמיים לרשויות האמריקאיות, שנדרשים כחלק מתפקידו כדירקטור בחברת פוטומדקס הנסחרת בארצות הברית, הצהירה החברה כי בן דרור היה מעורב באקזיטים של אינסטנט ודיסק־או־טק.

שיחות עם גורמים בשוק ההון הישראלי ובדיקה ברשם החברות מגלות שותפות בין בן דרור לבין ביאר וגלוברמן בכמה מיזמים עסקיים, החל בחברת המכשור הרפואי ביי־פס, וכלה בפרויקט נדל"ני באוזבקיסטן (שם השקיע גם שרן). זה המקום לציין כי בן דרור היה גם זה שהביא ב־2001 את ביאר וגלוברמן להשקיע בחברת האלגו־טריידינג פיינל, אחת החברות הרווחיות בישראל, והוא גם זה שמייצג אותם עד היום בדירקטוריון החברה.

באופן רשמי, מאז 2002 בעלי השליטה בממגורות דגון הם ביאר וגלוברמן, מכוח בעלותם המלאה בים השבלים. עם זאת, כל הגורמים שעמם שוחח "מוסף כלכליסט", לרבות גורמים בכירים בחברה, טענו כי השניים לא נכחו באסיפת בעלי מניות שלה והרושם היה כי בעלי הבית הם למעשה שרן המנכ"ל ובן דרור, היו"ר.

"באסיפות בעלי המניות יואב ומיקי הראו ייפוי כוח כאילו הם פועלים בשמו של ביאר, אבל לי היה ברור מההתחלה שהם בעלי הבית", אמר ל"מוסף כלכליסט" בעל מניות. גם גורם המקורב כיום להנהלת דגון ונחשב מקורב לשרן ולבן דרור מסר ל"מוסף כלכליסט" כי גלוברמן וביאר אולי היו רשומים כבעלי ים השבלים עד לשנה שעברה, אבל ים השבלים לא באמת היתה שלהם.

אגב, שנתיים לאחר העברת הבעלות, במאי 2004, נתקלו בעלי הבית החדשים בדגון במהמורה בלתי צפויה. מכרז רשות הנמלים שפורסם לתפעול הממגורות (עם תום הזיכיון של הכט ב־2003) קבע כי החברה שתפעיל את ממגורות חיפה לא תהיה דגון, כפי שצפו שרן ובן דרור, אלא קבוצה שהורכבה מחברות שבשליטת אנשי העסקים עודד פלר ורוני יצחקי. דגון וכמה חברות נוספות בשוק הלחם עתרו נגד הזכייה בטענה כי לשותפות הזוכה יש אינטרסים בשוק הקמח, עובדה שתקפח את מתחרותיה. בית המשפט העליון קיבל את העתירה ופסל את הזוכה, וחברת נמלי ישראל הכריזה על דגון כזוכה החדשה במכרז וחתמה איתה על הסכם מחודש לתפעול הממגורות, עד לשנת 2021. זאת במקביל להמשך ההסדר עם ממגורות אשדוד שנחתם בתקופת הכט. לאורך כל תקופת ההתדיינות המשיכה דגון לקבל מחברת נמלי ישראל בין 60 ל־70 מיליון שקל בשנה, עובדה שמעמידה את הסכום שהועבר מממשלת ישראל לים השבלים מאז 2002 על כמעט מיליארד שקל.

בעלי הבית האמיתיים נחשפים

רק בשנה שעברה, ב־29 באפריל 2013, 11 שנה לאחר שהוקמה, שונה מבנה הבעלות בים השבלים. באותו היום דיווח בן דרור לרשם החברות כי ביאר וגלוברמן העבירו את מניותיהם בים השבלים לשתי חברות. הראשונה היא תבור אספקה הנדסית, הרשומה על שם מיכאל שרן, והשנייה היא גוהן השקעות, שמניותיה מוחזקות בנאמנות במשרד עורכי דין תל־אביבי שכבר לא קיים. מעיון במסמכים שהוגשו לרשות האמריקאית לניירות ערך בהקשר לחברת פוטומדיקס עולה כי בן דרור עצמו הוא בעליה (היחיד) של גוהן.

בין אם שלטו בחברה מאז 2002, ובין אם היו אלה ביאר וגלוברמן, הרי שכיום שולטים שרן ובן דרור באופן רשמי הן במניות ההצבעה של החברה והן במניות ההון שלה. זאת לאחר שבינואר 2011 העבירו השניים באסיפת בעלי המניות של דגון החלטה להמיר את כל מניות ההצבעה של דגון שבידי הקדש הכט צילצר ב־3% ממניות ההון של החברה. משמעות הדבר היא שבעלי מניות ההון של דגון דוללו ב־3%, ובמקביל קיבלו את חלקם היחסי במניות ההצבעה.

החלטה זו אושרה בידי רשם ההקדשות ובית המשפט המחוזי בתל אביב לאחר שנאמני ההקדש הסבירו כי מניות ההון יזכו את ההקדש בדיבידנד וישרתו בכך את צוואתה של אדית הכט. המהלך אכן הזרים בארבע השנים האחרונות דיבידנד של 2.4 מיליון שקל לקופת ההקדש, שחלקם נתרמו לגופים ציבוריים, בהם התזמורת הפילהרמונית, עמותת ידידי בתי החולים בחיפה ובית הספר לאמנויות מוזות ביפו. אלא שלהחלפת המניות חשיבות נוספת: היא הפכה את חברת ים השבלים עצמה לגוף שמחזיק במרב מניות ההצבעה בדגון, ובעצם לגוף ששולט באופן ישיר הן במניות ההון והן במניות ההצבעה (אגב, ברשם החברות עדיין רשומות משום מה מניות ההצבעה של דגון תחת ההקדש, אף שמהלך ההמרה נעשה כבר לפני כארבע שנים).

גם היום, 12 שנה לאחר שים השבלים השתלטה על דגון, מעטים הם הגורמים שמודעים לזהות בעלי הבית במונופול החיפאי־אשדודי, שהמבנה העצום שלו המזכיר מבצר צלבני מקדם את באי תחנת הרכבת חיפה מרכז. מעטים עוד יותר מודעים לסיפור ההשתלטות שמסתירים המסמכים הקבורים בארכיון רשם החברות. יש להניח כי לו זה היה תלוי בשרן ובבן דרור, הסיפור יוצא הדופן הזה היה ממשיך להיות מאוחסן בממגורות עד אחרית הימים.

רשם ההקדשות מסר בתגובה כי הביע הסכמתו להחלפת מניות ההון וההצבעה לאחר שהוגשה חוות דעת שהבטיחה כי ההמרה היא לטובת ההקדש. עוד נמסר כי "הנאמנים בן דרור ושרן מונו במסגרת כתב ההקדש ומכהנים כנאמנים מתאריך ההקמה. ככל שעולה חשש כי נכסי ההקדש נוצלו כדי לקדם את עניינם של הנאמנים יפעל רשם ההקדשות לבדוק את העניין".

אורן גלוברמן ומוטי ביאר לא ענו לפניות "מוסף כלכליסט".

תגובת יואב בן דרור ומיכאל שרן

"בשנת 2001 פורסם מכרז להפעלת ממגורות דגון (רישיון ההפעלה של הממגורות עמד לפוג בחודש ינואר 2003). עו"ד שפאר המנוח חשש שדגון לא תזכה במכרז ולכן היה מעוניין למכור את מניות ההון של דגון, שהיו בבעלות שלוש ישויות פרטיות (שבעליהן היו קרנות ואדוזיות), שהוא היה הרוח החיה בהן.

לאחר ששפאר כשל באיתור קונה למניות דגון בתנאים שהציב, הוא פנה, בצר לו, למר שרן שאיתר עבורו (יחד עם ד"ר בן דרור) את הקונה (חברת ים השבלים בע"מ). העסקה אושרה על ידי בתי המשפט השונים (שלושה במספר) שהיו מעורבים בסכסוכים בין העיזבונות, ובוצעה כפי שאושרה. בן דרור ושרן דאגו אף לאינטרסים של דגון. הם דרשו וקיבלו מאת ים השבלים ערבות בסך של 102 מיליון ש"ח (סכום הדיבידנד בקירוב שחולק על ידי דגון לישויות שפאר), כחלק מהעסקה, ועל מנת להבטיח את המשך פעילות דגון, גם במידה ולא תזכה במכרז. דגון אכן לא זכתה במכרז (כפי ששפאר צפה) והמהלך של שפאר הוכח - באותה נקודת זמן - כנכון. שנים מאוחר יותר - בשל התדיינות משפטית שלא דגון יזמה - זכתה דגון ברישיון הפעלה לממגורה.

התוצאה של פעולות בן דרור ושרן הייתה שהאינטרס של שלשה "ציבורים" שונים שורת לתועלתם: א. ישויות שפאר, קיבלו תמורה מלאה עבור מניות ההון של דגון והצליחו להנזיל את השקעתן ולצאת מהסיכון שבהשקעה כאמור; ב. דגון - שחילקה את רווחיה בדרך של דיבידנדים לשלוש הישויות האמורות - קיבלה ערבות בגובה הסכום שחולק לאותן ישויות, אשר העניקה לדגון ביטחון, כך שבמקרה של אי זכייה במכרז דגון תוכל עדיין להמשיך בפעילות כלכלית שתיבחר על ידה; ג. האלמנה אדית הכט ז"ל - אשר במסגרת הפשרה, הועברו לעיזבונה מלוא תביעותיה.

שפאר, שיזם את המהלך, היה חלק ממנו והיה מודע היטב לפועלם של בן דרור ושרן, לא טען מעולם כאילו אינטרס הציבור נפגע בצורה כזו או אחרת. התמורה ששולמה על ידי הרוכשת הייתה תמורה ראויה. אף שפאר ובתי המשפט המוסמכים סברו כך. הפרסום נעשה רק מעת ששפאר כבר אינו בין החיים, אך ניתן להניח ששפאר הבין את תרומתם העצומה של בן דרור ושרן לאינטרסים של שלושת הציבורים המעורבים.

ראובן הכט לא קיבל ולו אגורה שחוקה אחת ממדינת ישראל כדי להקים את הממגורה. השקעתו של הכט בדגון היא למעשה מההשקעות הזרות המשמעותיות הראשונות בישראל ופרויקט ה-BOT הראשון בישראל. השקעה זו נעשתה על ידי הכט, מכספים פרטיים, כאקט ציוני (חרף כל הסיכונים)".