נתניהו נתן, נתניהו לקח

1. בלימה, סיבוב, נסיקה

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי המשפיע ביותר על הכלכלה הישראלית. בעשור האחרון, מאז היה שר האוצר בממשלת שרון ועד כהונתו בממשלה הנוכחית, כל תהליכי המדיניות הגדולים שהובילו הממשלות בזירה הכלכלית היו ביוזמתו או בהשראתו. עיקרי התהליכים האלה היו הפחתות מס ההכנסה ומס החברות, שנפסקו רק בתחילת 2012 לאחר המחאה החברתית והמלצות ועדת טרכטנברג, ותהליך קיצוץ השירותים הציבוריים שהממשלה מספקת ובהמשך הקפאת קצב הגידול שלהם (עד 2009).

המדיניות של נתניהו ושל ממשיכי דרכו ועוד הרבה גורמים אחרים הביאו את הכלכלה הישראלית לצמוח בקצב מרשים בעשור האחרון, להוציא את תקופת פרוץ המשבר הכלכלי בסוף 2008 ותחילת 2009. ואפילו מהמשבר הזה התאושש המשק. אמנם הוא עדיין לא מצליח להתרומם, אבל זה בעיקר משום שהעולם כולו עדיין מדשדש (אבל לא רק).

בנימין נתניהו צילום: רויטרס

אחת התוצאות של הצמיחה הזאת היא דבר קרוב מאוד ללבם של הכלכלנים בירושלים וללבו של נתניהו. המדיניות הזאת הצליחה להפחית במידה משמעותית מאוד את היחס בין החובות של ישראל לבין התוצר שהיא מייצרת. אם בשנת 2004 היה שיעור החובות של ישראל 93.6% מהתוצר שלה, הרי שבשנה שעברה היחס הזה כבר עמד על 67.4% בלבד. בסוף 2014, בהנחה שהצמיחה תהיה 2.5%–3% והגירעון הממשלתי יהיה 3% ולא יותר, היחס בין החוב לתוצר צפוי לעמוד על שיעור דומה.

לא שנתניהו עלול להפוך בקרוב לאיש שלא רק אחראי להורדת היחס בין החובות של ישראל לבין התוצר שלה, אלא גם חתום על שינוי המגמה הזאת. נתניהו עלול להפוך בקרוב מאוד לאיש שבמו ידיו עשה סיבוב פרסה בהפחתת החוב של ישראל והתחיל להגדיל אותו.

סיבוב הפרסה הזה יקרה אם הוא יחליט בקרוב על מתן תוספות גדולות לתקציב הביטחון מבלי שההכנסות ממסים באמת תומכות בכך. אם הוא אכן יעשה זאת, רק משום שזה הפתרון הנוח ביותר מבחינה פוליטית, הוא יפרוץ את המסגרת התקציבית ויגדיל את הגירעון - הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה - אל מעל לקצב הצמיחה של המשק, 3.5% או יותר. וזה כבר יגדיל את החובות של המשק ביחס לתוצר שלו, לפחות עד סוף העשור (כך על פי הערכות בנק ישראל). אם נתניהו היה באופוזיציה, הוא ודאי היה קורא להיפוך המגמה הזה "בלימה, סיבוב, נסיקה".

2. ביבי־זיג, ביבי־זג

היחס בין החובות של המשק לבין התוצר שהוא מייצר אינו קדוש. בשנים האחרונות, מאז פרץ המשבר הכלכלי העולמי, הרבה אקסיומות ששררו קודם לכן סביב היחס הזה התנפצו להן. היחס בין החוב לתוצר משמש את חברות הדירוג הבינלאומיות לסמן למשקיעים - האנשים שמלווים כסף לממשלות תמורת איגרות החוב שלהן - אילו מדינות מסוכנות יותר ואילו פחות. על פי רמת הסיכון, לפחות בתיאוריה, נקבעת הריבית שהממשלות צריכות לשלם לאנשים שמלווים להן את כספם. סיכון גבוה יותר פירושו ריבית גבוהה יותר.

אלא שבמשבר האחרון התברר כי מדינות שונות שנהנו קודם לכן מיחס חוב־תוצר נמוך נקלעו למשברים כלכליים חריפים, ספרד למשל, אף שהדירוג שלהן היה גבוה. מלבד זה, מדינות רבות הגדילו בשנים האחרונות את החובות שלהן בניסיון לשמן את גלגלי הכלכלות שלהן בכסף רב. ואם כולן הולכות נגד התיאוריה הכלכלית, למה ישראל צריכה להמשיך לשחק בכללים הישנים? בפרט כשהיחס בין החוב לתוצר בה פחת משמעותית בשנים האחרונות והגיע לרמה הקרובה מאוד לזו במדינות שאנחנו שואפים להידמות להן.

נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון צילום: יריב כץ

הרי בסופו של דבר המשקיעים בוחרים לאיזו ממשלה להלוות כסף לא רק לפי היחס בין החוב לתוצר, אלא על פי פרמטרים נוספים. חברות הדירוג הן מזמן לא התמרור היחיד שמשמש את המשקיעים.

יתרה מזאת, כשהריביות בעולם נמוכות כל כך, אפסיות ממש, זו הזדמנות טובה ללוות כסף למטרות שדורשות הרבה ממנו - לדוגמה, השקעה בתשתיות תחבורה - משום שמחיר ההלוואה (כלומר, הריבית) נמוך מאוד. זה זמן טוב ללוות מיליארדי שקלים, להשקיע אותם בתשתיות ולשלם עליהם ריבית נמוכה מאוד.

רק שזה לא מה שעומד לקרות. הגירעון הגבוה שיאלץ את הממשלה ללוות עוד כסף לא ישמש לפיתוח מואץ של תשתיות או למימון מנוע צמיחה אחר (למשל, תמריצים לעסקים קטנים ובינוניים), אלא בעיקר לתשלום משכורות של עובדי המגזר הציבורי, בין היתר במערכת הביטחון.

נוסף על כך, מה שחשוב בנוגע ליחס בין החוב לתוצר הוא שנתניהו עדיין מאמין בכללים האלה, בתפיסת העולם הזאת. מבלי לנתח אם זו תפיסה מוצדקת או מוטעית מבחינה כלכלית, אם היא נכונה או שאבד עליה הכלח. מה שחשוב הוא שראש הממשלה עלול לפעול נגד האמונה של עצמו. אחרי שעשה הכל, ובהצלחה גדולה, בשביל להוריד את היחס בין החוב לתוצר בעשור האחרון, הוא עלול להפוך את המגמה ולהגדיל אותו במו ידיו. הוא עלול להיות חתום על הריסת ההישגים של עצמו.

3. דרכם של רייגן ובוש הבן

התסריט הזה לא חייב לקרות כך. הוא יקרה רק אם נתניהו יחליט שהוא מקדש את הביטחון על פני כל היתר, אם הוא יחליט שהוא צועד בדרכם של הרפובליקנים, של נשיאי ארצות הברית רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן, אם הוא יחליט להגדיל את הוצאות הביטחון במידה ניכרת, מבלי שהוא דואג למצוא מקור שיממן את ההוצאות האלה. כלומר, להגדיל את הביטחון ובתוך כך להגדיל את הגירעון.

תקופות נשיאותם של רייגן ובוש הבן אופיינו בגידול משמעותי בהוצאות הביטחון של ארה"ב, אבל גם בהפחתות מסים משמעותיות. אצל רייגן היו אלה מירוץ החימוש מול הרוסים ותוכנית "מלחמת הכוכבים" הגרנדיוזית, ואצל בוש הבן היו אלה המלחמות באפגניסטן ובעיראק.

רייגן ובוש הבן הגדילו את תקציב הביטחון בתקופות כהונתם ב־90%, פי שניים ויותר מהגידול בהוצאות האזרחיות של הממשלות שלהם. השילוב של שני אלה, הגדלת ההוצאות מחד והקטנת ההכנסות מאידך, הביא להיווצרותם של גירעונות גדולים ולהגדלת החובות. בתקופת רייגן הגירעון הגיע לשיא של 5.7% מהתוצר, ואילו בתקופת בוש הבן לשיא חדש של 9.8%.

בניגוד אליהם, בתקופת הנשיא קלינטון תקציב הביטחון קוצץ משמעותית ובאמצע הכהונה הגירעון הפך לעודף של 2.5%. עד שבא הנשיא בוש הבן, הגדיל מאוד את הוצאות הביטחון, בעיקר אחרי פיגוע מגדלי התאומים, והקפיץ את הגירעון ואת החובות של ארה"ב לשיא כל הזמנים, שעדיין מעיב על הממשל האמריקאי.

נתניהו, אם יחליט להגדיל את הוצאות הביטחון בצורה ניכרת, למשל להוסיף למערכת הביטחון 6 או 8 מיליארד שקל, יגרום לתוצאה זהה. הגירעון יהיה גבוה כי התוספת לביטחון תהיה מ"כסף מהאוויר" ולא מהכנסות בפועל, והיחס בין החוב לתוצר יעלה. אם המגמה הזאת תימשך - ולמה שהיא לא תימשך? זה לא שהאיומים הביטחוניים על ישראל צפויים להיעלם בקרוב - הביטחון ימשיך לקבל תוספות והגירעון יגדל.

נתניהו עומד עכשיו בצומת דרכים קריטי. הוא יכול להגדיל את הביטחון בלי חשבון ובלי בסיס, והוא יכול להיות עקבי לתפיסתו הכלכלית שלו עצמו ולא לעשות זאת. אם יבחר בדרך הראשונה - ביטחון וגירעון - הוא ינעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של מי שהיה פעם, רק לפני עשור, מר כלכלה.