הפליט שהוכיח שאפשר גם אחרת

חורי, מבני הקהילה הנוצרית של צפת, נולד ב־1923 ולמד הנדסה באוניברסיטה האמריקאית בביירות. בתום הלימודים חזר לארץ והקים חברת הנדסה קטנה, אך מלחמת העצמאות הפכה אותו לפליט שהתחיל מחדש את עבודתו במשרד הנדסה בביירות. במודעות האבל ובשורת ההספדים עליו כינו אותו "הבוס" ו"גדול הבנאים הפלסטינים".

יאסר ערפאת עם סעיד חורי (משמאל) צילום: בלומברג

תהליך הסלקציה השלילית של המחנות

אנחנו רגילים לראות בדרך כלל את תמונות העוני והמצוקה של הפליטים הפלסטינים בעזה או בלבנון. אבל יש גם רבים אחרים. מערכות החינוך והשירותים של 30 שנות ממשלת המנדט הבריטי בארץ אפשרו לציבור הפלסטיני לרכוש השכלה גבוהה בהשוואה לאוכלוסיות מדינות הנפט המדבריות. אחרי הנכבה מצאו את דרכם למפרץ קרוב למיליון פליטים. שם גם החלו את דרכם הפוליטית מהנדס הכבישים יאסר ערפאת, והמורה מצפת מחמוד עבאס (אבו מאזן). מי שמבקר בעמאן יכול לראות את שכונות הפאר עבדון ושמיסאני שכמעט כל תושביהן הם בני משפחות פליטים שעשו הון במפרץ. במחנות הפליטים התנהל כל השנים, ומן הסתם גם כיום, תהליך של סלקציה שלילית: מי שחזק ואופטימי עוזב, ולעתים עושה חיל, ואילו החלשים נותרים מאחור.

"המוטיבציה שלי היתה אובדן המולדת"

הפרויקט הגדול הראשון של חורי היה בניית שדה תעופה בטריפולי. לאחר מכן הניח את התשתיות לצינורות הנפט משדות הנפט של צפון עיראק למתקני הזיקוק והאחסון שבנה בסוריה. הפרויקטים הפכו עם השנים את חברת הבנייה שהקים עם בני משפחתו לחברת ענק. "המוטיבציה שלי היתה אובדן המולדת", נהג לומר.

סעיד חורי זכה בעשרות מדליות ותוארי כבוד ממדינות ומוסדות פלסטיניים שלהם תרם. היתה לו גם השקעה כושלת שהתפרסמה בשנים האחרונות והיא תחנת הכוח של עזה.

הוא השקיע מיליונים בתחנה זו שאמורה היתה לפעול על גז שיזרום משדה גז מרין שלחוף עזה. הגז לא הגיע, והתחנה הופצצה פעמיים במבצעים של צה"ל וחלקים ממנה נהרסו.