הכלכלה הפלסטינית: יבול הזיתים כתמונת מצב

כרמי הזיתים מהווים כ־45% משטחי החקלאות הפלסטינית וכ־85% משטחי עצי הפרי - 500 אלף דונם בקירוב. רוב הכרמים נמצאים בשטחים ההרריים של הגדה המערבית, שבהם יותר מ־8 מיליון עצים. מסיק הזיתים הוא ענף החקלאות הגדול ביותר ברשות הפלסטינית, שמפרנס כ־100 אלף משפחות, כחצי מיליון נפשות.

די בנתונים אלה, שפרסם משרד החקלאות הפלסטיני בשבוע שעבר לקראת סיום עונת מסיק הזיתים, להעיד עד כמה שמרנית וקפואה החקלאות הפלסטינית, כמו הכלכלה הפלסטינית כולה.

מלבד הערך הכלכלי, לענף הזית הפלסטיני יש ערך לאומי. הוא מרכיב מרכזי בתרבות, בפולקלור ובחיי המשפחות הכפריות, שיוצאות לכרמים, מנערות את העצים מעל יריעות פלסטיק ומובילות את היבול לעשרות בתי הבד הפזורים מהר חברון ועד צפון השומרון. הזיתים הגדולים ביותר נכבשים ומשמשים למאכל, ומהיתר מופק השמן.

 תוצר הלוואי של הזית, עיסת הגפת (הפסולת שנשארת לאחר סחיטת השמן), משמש לצורכי חימום. שמן הזית משמש לייצור סבון והעץ עצמו לגילוף פסלונים. ענפים מסורתיים אלה הולכים ונעלמים. לעומתם, הביקוש לשמן גדל בעולם משנה לשנה. במטבח הפלסטיני הוא משמש לבישול, טיגון ותיבול, וממוצע הצריכה שלו לנפש הוא כשלושה ק"ג בשנה.

מסיק זיתים של פלסטינים בגשה צילום: אביגדור שץ

שיטות עיבוד מיושנות

השנה אמורה היתה להיות שנה טובה. משרד החקלאות הפלסטיני צפה כ־17–18 אלף טונות שמן זית, אבל התוצאה מאכזבת: כ־13 אלף טונות בלבד. לעומת זאת, בישראל, שבה שטחי הזיתים קטנים יותר - כ־300 אלף דונם, התוצרת תהיה כ־18 אלף טונות. יש לכך כמה סיבות, ובראשן העיבוד המודרני של כרמי הזיתים בישראל והעובדה שכמעט 50 אלף דונם בישראל מעובדים בהשקיה.

העיבוד המודרני מצמצם במידה ניכרת את הפער שיוצרת תופעת הסירוגיות ביבול הזיתים: שנה אחת שבה היבול טוב ובשנה שאחריה הוא לא. סך כל היבול הפלסטיני השנה היה כ־58 אלף טונות, כ־10% ממנו (6,000 טונות) מיועד למאכל.

בשנים טובות בעבר מכרו הפלסטינים לישראל, לירדן ולארצות המפרץ 6–7 אלף טונות שמן זית בכל שנה, ולענף היה ערך מסחרי חשוב. ואולם, השנה כל היבול ישמש לצריכה מקומית ולא יישאר לפלסטינים כמעט מאומה למכור.