אל תבחרו בהם, הם לא רציונאליים

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי כשהבנתי שהולכים לבחירות היא שהפוליטיקאים הישראלים הם כל כך לא רציונאליים שהם אפילו לא פוליטיקאים טובים, שלא נדבר על מנהיגים טובים. הרי רוב חברי הכנסת הצביעו בעד הקדמת הבחירות ומה שברור שחלקם כבר לא יהיו בכנסת הבאה. אז איך אפשר להסביר את זה? איך יכול להיות שפוליטיקאי מצביע על סיום הקריירה שלו?

את התשובה לפרדוקס הזה ניתן למצוא בהטיות התנהגותיות שמאפיינות אנשים לא רציונאליים. אחת מהן היא "הטיית הביתיות", תופעה ידועה בקרב משקיעים בשוק ההון. אצל משקיעים קיימת נטייה להשקיע בנכסים מוכרים (במיוחד מהמדינה של המשקיע עצמו) בגלל משקל היתר שהם נותנים לסיכוי להצלחתם. את ההטיה הזו מצאו גם אצל אוהדי כדורגל וכדורסל. גם אם על הנייר ברור שלקבוצה היריבה יש עדיפות, ולכן ההסתברות האובייקטיבית שהקבוצה שלהם תנצח היא נמוכה, אוהדי הקבוצה ייתנו לקבוצתם הנחותה הסתברויות יתר לניצחון. למעשה ההסתברות הסובייקטיבית לניצחון גדולה מההסתברות האובייקטיבית שתלויה באיכות השחקנים. במקרים קיצוניים יותר מצאו שאפילו כשהקבוצה נמצאת בפיגור של שניים-שלושה שערים עדיין יש באוהדים אמונה שהקבוצה תנצח. גם כאן האוהדים נותנים הסתברויות סובייקטיבית גבוהה לאירוע עם הסתברויות אובייקטיבית נמוכה. וכך גם חלק מהפוליטיקאים שנותנים למפלגתם סיכוי גבוה לניצחון או למספר מנדטים לא ריאלי למרות הסקרים המראים תוצאה אובייקטיבית אחרת לגמרי. הם מתנהגים כמו אוהדי כדורגל המפתחים אמונות לניצחון ללא בסיס עובדתי אובייקטיבי. אז הם אולי יתאכזבו בסוף לאחר הבחירות וחלקם ימצאו עצמם מחפשים עבודה אבל אנו נדרשים לשאול את עצמנו -  האם כך הם מתנהגים גם כמנהיגים בכנסת ובממשלה?

מליאת הכנסת. סביבה לא רציונאלית צילום: רויטרס

ההטיה השנייה ואולי המטרידה יותר היא "ביטחון יתר". לא מדובר בביטחון עצמי גבוה כי הרי מי שהולך לפוליטיקה רק טבעי שיהיה בעל ביטחון עצמי גבוה בעצמו ובדעותיו. מדובר במצב בו יש ביטחון עצמי ביכולות מעבר ליכולת האמיתית. קחו למשל אדם בעל "ביטחון יתר" הנוהג ברכב. אדם כזה עלול להגיע מהר מאוד למצב של תאונה קטלנית מפני שהוא מאמין שביכולתו לשלוט על הרכב בכל מצב או שהוא בעל יכולת לא אנושית לנהיגה. כך גם הפוליטיקאים שלנו המדברים תחת כל עץ רענן על יכולתם להביא כמות מנדטים לא ריאלית או חלקם החושבים להיות ראש ממשלה. הם לוקים ב"ביטחון יתר" שאולי כפוליטיקאים בבחירות יביא בסופו של דבר לתבוסה, אבל כמנהיגים וחברי ממשלה התוצאות עלולות להיות קשות יותר לנו ולמדינת ישראל.

בהתנהגות הפוליטיקאים בשבועיים האחרונים אנו עדים גם לתופעה של "אהבת ניצחון". אל תתבלבלו, לא מדובר באהבת הניצחון בבחירות, מדובר באהבת הניצחון בעימות ביניהם, גם אם המחיר בסופו של דבר יהיה גבוה. קחו למשל ספורטאי שעושה הכול בשביל לנצח גם אם לעיתים המחיר שישלם (פגיעה פיזית לא הפיכה למשל) הוא גבוה מאד. אהבת הניצחון הוא ממש התמכרות שיש לה גם ממצאים פיזיולוגיים.

הפוליטיקאים הישראליים הוכיחו מעבר לכל שהם מוכנים להקריב את עתידם הפוליטי ואת עתיד מפלגתם (ושלא נדבר על עתיד עם ומדינת ישראל) רק בשביל לצאת מנצחים בעימות ביניהם על עקרונות כאלו ואחרים. הם הולכים לבחירות בהם חלקם יפסידו מפני שרצו לצאת מנצחים ולא מתפשרים. "אהבת ניצחון" כזו היא קטלנית כי היא חשיבה טקטית שמטרתה לספק יצרים מיידיים ולא חשיבה אסטרטגית שמביאה תוצאות בטווח הארוך. התנהגות על פי "אהבת ניצחון" צריכה להדאיג אותנו כי כמנהיגים וחברי ממשלה אנו מצפים להתנהגות אסטרטגית לטווח ארוך.

ואני אומר, אל תבחרו בהם. הם לא רציונאליים. או לפחות בחרו את המנהיג הרציונאלי ביותר ותנו לו את הקול שלכם. אבל יכול להיות שגם פוליטיקאי רציונאלי הופך להיות לא רציונאלי לאחר תקופה מסוימת בה הוא נמצא בסביבה כל כך לא רציונאלית.

הכותב הוא מומחה למימון ופסיכולוגיה של משקיעים, סגן הדיקאן, בית הספר למנהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למנהל