קובי אסמלם: "לא ייתכן ששיאני שכר מבקשים מיליארדים כדי להבריא את חברת החשמל"

"איך שיאני השכר במגזר הציבורי דורשים עוד מיליארדי שקלים"?, כך אמר קובי אמסלם, הממונה על השכר באוצר, בכנס אגף לשכר ולהסכמי עבודה של משרד האוצר שהתקיים היום בירושלים. לדבריו, "מדברים הרבה על מצבה של חברת חשמל, אני אומר כל הזמן, לא יכול להיות שהעובדים בה הם שיאני השכר במגזר הציבורי ובד בבד מבקשים מיליארדים כדי להבריא את החברה. בהקשר זה נחשפנו לגל מעצרים, גם בחברת חשמל, זו הזדמנות טובה להדגיש שחלק משקיפות עובר דרך שכר הולם, תפקידים שיש להם קשר להתקשרויות או ניהול נכסים, צריכים להיות מוגבלים בזמן", אמר אמסלם והזכיר גם את פרשיות השחיתות של רשות המסים שנחשפה ב-2007.

קובי אמסלם

אמסלם, חזר על עמדתו כפי שנכתבה בדו"ח השכר שפורסם בשבוע שעבר ואמר "חלק מהשיפור במגזר הציבורי זה דרך פתרון סכסוכי עבודה. יש לנו מצב לא סימטרי בעוד שצד אחד יכול להשתמש בכח, לממשלה יש הרבה ריסון עצמי ועוד יש גופים שמרסנים את כח הממשלה".

"אנחנו בעד יחסי עבודה קיבוציים, בעד הידברות, צריך להמשיך לדבר וצריך למצוא את הדרך לא לפגוע בציבור. אנחנו עדים לא פעם לשביתות פראיות, שבאות בלי הודעה מוקדמת, אנחנו עדים לעיצומים בחברת חשמל, עיצומים לפני שבועיים במכס, עיצומים קצרים בשדה התעופה".

אמסלם ציין כי סכסוכי עבודה מתרחשים כאשר מנסים במשרדי הממשלה להתקדם טכנולוגית "אפשר להחליט שאנחנו במאה ה-19 ולא לעדכן את מערכות המחשב, אך זה לא הכיוון הנכון". "אנחנו עדים לסכסוכים סביב הכנסה של תחרות" מוסיף אמסלם, "רק תחשבו מה היה קורה אם היינו נשארים בעידן חד ערוצי. אפשר להתווכח על חשיבות התחרות, חובה לדאוג לעובדים, יותר מידי זמן עובר עד שמגיעים להסכמות".

בנוגע לדו"ח אמר אמסלם כי "אם נסתכל על שתי קצוות דו"ח השכר אפשר לראות מצד אחד את שכר הרופאים גם הבכירים וגם המתמחים. בצד השני, אנחנו בדיאלוג מתמשך בעניין שכר המינימום. מתחילת הדרך אמרנו שאנחנו בעד העלאת שכר המינימום בתנאי שזה ישאר בגדר מי שמשתכר באמת בשכר המינימום".

אמסלם מנה את הבעיות בהם נתקל בתקופה האחרונה ובהן "הצטרפויות מנהלים לשביתות, איומים יומיומיים של גופים לגבי עיצומים, עיצומים שבהם בעצם הוועד מחליף את ההנהלה בקבלת ההחלטה מה לבצע ומה לא לבצע". אמסלם הוסיף כי "יש תחושה כללית שמנהלים מתחלפים והעובדים נשארים. אי אפשר לנהל גוף באמת בלי שיש סמכויות למנהלים".

"באגף השכר פיתוח מערכות מחשב לא נתקע, זה מתקדם כל הזמן. החצנה של נתונים ודילמות, חלק מתהליכי ההחצנה גורמים לשיח ציבורי, רלוונטי ועדכני. גם דוח השכר שעוסק בשקיפות והנגשה של נתונים תורם לחלק מהעניין".

במסגרת הכנס דיבר גם ראש המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל שאמר כי, "העולם הולך להיות הרבה פחות ודאי ממה שהיה עד עכשיו. אנחנו הולכים לשנות את העולם בו אנו חיים בכיוונים ודרכים שאנו לא מתארים לעצמנו עדיין. הסמארטפון היה מדע בדיוני לפני 15 שנה, יהיו שווקים טכנולוגיים בגלל היכולת שלנו לעיבוד אינפורמציה בקצבים הולכים וגדלים". קנדל הציג את עיקרי סקירת שוק העבודה שהציג לממשלה לפני חודש וחצי. לדבריו "900 אלף איש נמצאים ב"סיכון גבוה" כלומר מועסקים במקצועות שטכנולוגיה יכולה להחליף אותם, "הם לא יפוטרו אך מקצועות אלה לא יגדלו"

"השאלה היא איך אנחנו כמדינה וכעולם נגיב לזה." אומר קנדל "אנחנו קטנים ואנחנו לא חייבים לספוג את כל מה שהעולם יספוג כממוצע. אנחנו יכולים להיות שחקן נישה ולהיות מועצמים מכך." קנדל מציג את המכשולים שבדרך להצלחה בהתמודדות זו ואמר: "יש לנו סוגיות דמוגרפיות שאנחנו צריכים לפתור, יש לנו 3 אוכלוסיות שונות שהן 3 כלכלות שונות. האם רגולציה תעודד ותאמץ את השינויים הטכנולוגיים הללו? למשל הביטקוין, זו יכולה להיות הזדמנות, בואו נאפשר, ניתן צ'אנס. אם העולם יקפוץ על זה נהיה בקדמת הבמה ויהיה לזה רווח מאד גדול למדינת ישראל." קנדל העלה גם את השאלה "כיצד תגיב לכך הסביבה העסקית?" והביא כדוגמה את הובר מול נהגי המוניות.

גורם נוסף שישפיע על היכולת של המדינה להתמודד עם שינויים אלה הוא יחסי העבודה בישראל. "אנחנו יכולים להגיע לכיוון של צפון אירופה או דרום אירופה, השאלה לאיפה נגיע. צפון אירופה מכל פרמטר של שוק העבודה הרבה יותר טוב, אבטלה נמוכה, אבטלת צעירים נמוכה, יש רשת ביטחון סבירה ויש מערכת, ההבדל בין שתי המערכות הוא מיקוד באדם בצפון אירופה לעומת מיקוד במקום העבודה בדרום אירופה. פעם בן אדם היה נכנס למקום עבודה, לומד את המקצוע ונשאר בו. אז אין הבדל בין מקום עבודה לאדם. בעולם שמשתנה במהירויות שונות, הנחיצות של אותו אדם במקום עבודה משתנה כל הזמן. מה שאדם למד בגיל 25 יכול להיות לא רלוונטי לגמרי בגיל 35. אנחנו צריכים כל הזמן ללמוד. אנחנו נעבוד הרבה יותר שנים."

קנדל מסביר כי "בסוף שנות ה-80 היו משברים קשים בצפון אירופה והם יצאו מזה בתובנה שהם חייבים לעבוד יחד- ממשלה, מעסיקים וארגוני עובדים. זה נכון שיש להם עדיין עניינים של חלוקת עוגה, אך כולם מכוונים להגדלת העוגה, מה שהתשנה זה רמת האמון. אם נצליח נהיה גם שם, אם לא נצליח נהיה בדרום אירופה וזה הרבה יותר עצוב".

קנדל טוען כי "אנחנו חייבים להיות מאד אסטרטגיים אך מאד גמישים. אני תמיד נותן את דוגמת כיפת ברזל - ידענו שיבואו טילים מעזה או לבנון. תכננו אסטרטגית, אבל תכננת מערכת מאד גמישה. אפשרות אחת הייתה לשים טילי נ"מ סביב כל המדינה, או להקים מערכת גמישה, אנחנו חייבים להכניס לראש שהמציאות הולכת להשתנות כל הזמן. ברמת הפרט וברמת הממשלה אנחנו חייבים להיות כיפות ברזל".

"ילדים שעולים היום לכיתה א' יחיו עד גיל 95" אומר קנדל "לכן הם יעבדו הרבה יותר כי לא תהיה להם ברירה והם יצטרכו לממן לעצמם את הפנסיה. לכן עלינו להסתכל על הבן אדם ולהבין שצריך לעשות אותו הכי פרודוקטיבי לא ספיציפית למקום בו הוא עובד."

קנדל מדבר על אחריות המדינה ואומר "המדינה צריכה לדאוג להכשרה, להשמה, בעצמה או דרך סוכנים. בנוסף צריך רשת ביטחון – אם האדם נופל יש מישהו שמחזיק אותו, אך לא כי לא בא לעבוד, אלא לתקופה קצרה עד שיעשה התאמה למקום עבודה חדש. אנחנו צריכים ליצור מערכת אמון הרבה יותר גדולה".