מפלגת העבודה מציגה: נסיגה הדרגתית מהמצע של יחימוביץ'

התוכנית שהציג אתמול המחנה הציוני אינה תקדים עבור מפלגת העבודה. לפני שנתיים, במערכת הבחירות הקודמת, היו"ר הקודמת שלי יחימוביץ', הציגה את האני־מאמינה שלה על פני 57 עמודים שביקשו לעשות שינוי מהותי ברוח סוציאל־דמוקרטית. התוכנית החדשה שהציג טרכטנברג אמנם איננה פניית פרסה לעומת המצע של יחימוביץ', אבל היא בהחלט משיכת הבלמים בדרך לשינוי השיטה הכלכלית.

ההבדל הבולט ביותר הוא בהיקף התוכנית. יחימוביץ' הציעה תוכנית שהגדילה את הוצאות הממשלה ב־138 מיליארד שקל בחמש שנים. טרכטנברג לעומתה הציג מספרים צנועים יותר - יש שיגידו "שפויים יותר". לפי המצגת של טרכטנברג, עלות הצעדים שמנה אתמול היא 6.9 מיליארד שקל לשנה.

מכיוון שהתוכנית של טרכטנברג היא להותיר את תקציב 2015 על כנו, וב־2016 להשקיע רק 3.4 מיליארד שקל מתוך התוכנית, גם ההיקף הרב שנתי של התוכנית נמוך יותר - 34.5 מיליארד שקל על פני חמש שנים - ולכן מאיים פחות על מי שחושש מהגדלת מעורבות הממשלה במשק, ואיתה הגדלת הגירעון.

שלי יחימוביץ'. גם טרכטנברג סבור שיש להגביר את מעורבות המדינה במשק צילום: אביב חופי

מכיוון שהיקף התוכנית נמוך יותר, גם מקורות המימון שונים לחלוטין. יחימוביץ' הצהירה מפורשות שברצונה להעלות את המסים המוטלים על העשירים: מס חברות, מס רווחי הון, ומס הכנסה במדרגות הגבוהות. לעומתה, טרכטנברג טוען בתוקף שלא יהיה צורך בהעלאת מסים, ומסביר כי הגדלת התקציב תישען על תקבולי המסים שאמורים לגדול בשל צמיחת המשק, על חזרה למתווה ברודט בתקציב הביטחון (שמציע מיתון בהגדלתו בכל שנה); ועל סדר עדיפויות שונה.

חוקרים יוכלו לבחון כמה פעמים חוזרים המושגים "אי שוויון" ו"פערים" אצל יחימוביץ' (הרבה) וכמה אצל טרכטנברג (פחות, אבל במקומות משמעותיים), אך שניהם מתואמים בניתוח המצב הכלכלי: הצמיחה, לטענת שניהם, לא מחלחלת למטה, ויש לפתח מנועי צמיחה לכל רוחב העשירונים. ההייטק והפיננסים לא ימשכו את הרכבת, ויש לסייע למפרנסים העיקריים: עצמאיים, עובדי כפיים, מפעלי ייצור ועוד.

טרכטנברג אמנם עוד מביע סימפטיה לשוק התחרותי, אבל הוא מסכים עם יחימוביץ' כי המדיניות הכלכלית קידשה את נתוני המאקרו, כמו גירעון, צמיחה ואבטלה, אך יצאה מאיזון ושכחה את חיי הפרט ואת הפערים בחברה. שניהם גם מדברים באותו קול: יש להגביר את מעורבותה ואחריותה של הממשלה, לדאוג לשכר הוגן ולהוריד את יוקר המחייה. אולם ההיקפים אחרים.

הגישה של טרכטנברג, של תיקונים הכרחיים למערכת הקיימת, קורצת למצביעי יש עתיד — אולי המאגר העיקרי שממנו מנסה העבודה לשאוב קולות. בבחירות הקודמות חלקם נבהל מהמהפכה העמוקה של יחימוביץ', והעדיף את לפיד, שטען שיש צורך רק בתיקונים למערכת שבאופן עקרוני היא תקינה. בהתאם, התוכנית של טרכטנברג ממוקדת, מכילה כמה צעדים בנקודות הכואבות ביותר — דיור, תעסוקה, חינוך ובריאות, ומתרחקת כמו מאש ממה שעלול להיתפס כ"אדום".

לא כולם מאחורי טרכטנברג

התוכנית של המחנה הציוני הביאה לבקיעים ראשונים באחדות המפלגה

"הרצוג וטרכטנברג הם המנהיגים והתוכנית שלהם מציגה עקרונות מוסכמים. לצדם יש במפלגה קבוצת ח"כים שמזוהה עם הנושאים הכלכליים והחברתיים, והם יבואו לידי ביטוי בהמשך", כך אמר אתמול ל"כלכליסט" ח"כ אראל מרגלית מהעבודה. הדברים של מרגלית מבטאים את האתגר הפוליטי, שלא לומר הפצצה הפוליטית, שמולה עומדת המפלגה. יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג הפך את טרכטנברג למועמד לשר אוצר ולאחראי על המצע הכלכלי, כשהוא מעביר בכך מסר אידיאולוגי ופרסונלי: המצע שמציע טרכטנברג יותר "מרכזי" מתוכניות העבר של שלי יחימוביץ, ומסתיר את הקולות הכלכליים במפלגה ובראשם יחימוביץ, עמיר פרץ, אראל מרגלית, סתיו שפיר ויוסי יונה. הפער הזה קיבל משמעות אחרי הפריימריז, אז נבחרו לצמרת הרשימה יחימוביץ, שפיר ואיציק שמולי –שמבקשים לעשות שינוי כלכלי חריף יותר. מרגלית ציין שבשבועות הקרובים יציג תוכנית שתפרט את צעדי המפלגה בתחומי התעסוקה והצמיחה. "התוכנית שהוצגה אתמול היא המתווה הכללי, אך יהיה מקום לפירוט שיובילו חברי הכנסת", אמר.

ח"כ אראל מרגלית צילום: ענר גרין

טרכטנברג והרצוג מודעים לצורך להפיס את חברי הכנסת. בחודש שבו גובש המצע, הוא נפגש עם רוב חברי הסיעה, בדר"כ בארבע עיניים. אפשר לזהות מי הצליחו לשכנע אותו, אם בשל תבונתם הכלכלית ואם בשל משקלם הפוליטי. כך למשל חוק שכירות הוגנת של סתיו שפיר הגיע למצע.

האבולוציה של תפיסתו של טרכטנברג

תוכנית שונה לגמרי מזו שגובשה בעקבות המחאה

אם משווים את התוכנית שטרכטנברג הציג אתמול לתוכנית שהוא הציג בוועדה בראשותו בסוף 2011 בעקבות המחאה החברתית של אותו קיץ אפשר לראות את האבולוציה שהוא עצמו עבר בשלוש השנים האלה. ההשוואה אמנם אכזרית מעט, משום שאז דובר על תוכנית שגובשה בתוך חודש בלבד בתוך מסגרת אילוצים מסוימת (ראש ממשלה בשם בנימין נתניהו), ואילו כעת מדובר על תוכנית שגובשה במשך זמן רב יותר בשאיפה להחליף את השלטון (ולכן מלכתחילה היא הרבה יותר יומרנית).

אז מה השתנה? מערכת הבריאות למשל כמעט לא זכתה להתייחסות מצד ועדת טרכטנברג. בתוכנית החדשה, לפחות לפי מה שהוצג אתמול, טרכטנברג אמנם לא ירד לפרטים אבל התייחס למערכת הבריאות והבטיח להוסיף לה יותר ממיליארד שקל בשנה. גם מערכת הבנקאות זכתה אז להתעלמות כמעט מוחלט מוועדת טרכטנברג — המלצה אחת בלבד להקים ועדה שתבחן את הנושא — ואילו כעת היא כבר זוכה לתוכנית משלה.

אבל אלה דברים קוסמטיים. עיקר השוני הוא בשני דברים: טרכטנברג של אז המליץ לקצץ 3 מיליארד שקל בביטחון, וטרכטנברג של היום מדבר על מלחמת חורמה מול משרד הביטחון. בנוסף, טרכטנברג של אז דיבר על העלאת מסים, וטרטנברג של היום אומר שאין צורך להעלות מסים, הכל בסדר.

מה מקור ההבדל הזה? ראשית, אז מס ההכנסה היה במתווה של הפחתה, והיה צורך לעצור אותו כי הוא הגדיל מאוד את הגירעון, כפי שאכן קרה. לכן, כעת המסים כבר גבוהים יותר וטרכטנברג בהחלט יכול להגיד 'כבר העליתי מסים, לא צריך יותר'. שנית, המחנה הציוני רצה להציג תוכנית שתקרוץ למיינסטרים הישראלי, ולכן לא רצה להציג תוכנית א־לה־יחימוביץ מהבחירות הקודמות שכללה העלאות מסים נרחבות. במובן זה, זה פחות תפיסה כלכלית ויותר כלכלה פוליטית וניסיון לקנות את קולות הבוחרים.

שאול אמסטרדמסקי