כשהפוליטיקה משתלטת: מה בכלל אפשר לעשות ב-100 ימים?

האם ממשלות שלא מניעות רפורמות כלכליות גדולות ב־100 הימים הראשונים שלהן מצליחות להניע רפורמות כאלו אחר כך? זו השאלה המרכזית שניסינו לענות עליה עם תום 100 הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית. לשם כך צללנו לארכיון עד לממשלת שרון הראשונה שקמה במרץ 2001.

לכתבת אחרות בנושא:

"אם המחירים היו עולים כשאני אחראי הייתי מתבייש"

ההחמצות וההישגים הבולטים של השרים

כישלון בשטח למפלגת השלטון

התובנה המרכזית שעולה היא שבשביל שממשלה תוכל לקדם רפורמות כלכליות ב־100 הימים הראשונים לכהונתה היא זקוקה לשקט בזירה המדינית־ביטחונית. ממשלת שרון הראשונה, למשל, התמודדה מלידתה עם האינתיפאדה השנייה, מוחמד א־דורה, הלינץ' ברמאללה, התפרעויות ערביי ישראל, האלימות הקשה שהפעילה משטרת ישראל ופיגועי הטרור בדולפינריום ובמלון פארק שהובילו למבצע חומת מגן.

אותו הדבר כמעט קרה בממשלת שרון השנייה, כשמערכת הביטחון חששה מירי טילים על ישראל בתגובה לפלישת ארה"ב לעיראק, מה שהיה עלול למנוע את יישום תוכנית החירום הכלכלית שהציג שר האוצר נתניהו.

מציאות ביטחונית אלימה היתה גם מנת חלקה של ממשלת אולמרט, שהתמודדה ב־100 הימים הראשונים להקמתה עם חטיפת גלעד שליט בעזה וחטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר בגבול הצפון, שהפכה למלחמת לבנון השנייה. גם ממשלת שרון הראשונה וגם ממשלת אולמרט לא האריכו ימים ולא הצליחו להותיר חותם בזירה הכלכלית.

לא רק שקט ביטחוני

ואולם, שקט ביטחוני הוא לא תנאי מספיק ליישומן של רפורמות כלכליות בימים הראשונים לקיומה של הממשלה. ממשלת נתניהו השלישית, שהושבעה בשקט היחסי שאחרי מבצע עמוד ענן, היא העדות הטובה ביותר לכך.

עם מינוי יאיר לפיד לשר אוצר נטש נתניהו את הזירה הכלכלית והותיר את לפיד להכשיל את עצמו. ב־100 הימים הראשונים התעסק לפיד בעיקר בחוק השוויון בנטל ובתקציב המדינה, וניסה לתקן את הבור התקציבי שהשאירה לו הממשלה הקודמת. בהמשך הוא מצא את עצמו מעלה מסים אף שלפני הבחירות הבטיח שלא יעשה זאת, רק בשביל לבטל את ההעלאה חצי שנה לאחר מכן. רפורמות גדולות לא היו בתקציב המדינה ההוא, משום שלפיד העדיף בעיקר ניצחונות קצרים - תוספת של מיליארד שקל לניצולי השואה, הקטנת מספר השרים, קיצוץ תקציבים לחרדים; רובם עברו היפוך עם נפילת הממשלה והקמת ממשלת נתניהו הרביעית. מאותם 100 ימים נותרו בעיקר השוויון בנטל והקמת ועדת ששינסקי 2, שנתניהו דואג למסמס בימים אלה ממש.

שרון ואולמרט. ממשלות שעמדו מול מצב ביטחוני בעייתי צילום: צביקה טישלר, טל שחר

מלבד זאת, שינוי התשתית היחיד שנשאר מתקופת לפיד הוא קבינט הדיור ונחישות הממשלה, למראית עין, לפתור את בעיית הדיור ללא הצלחה מרובה.

ממשלת נתניהו השלישית היא עדות שמה שלא קורה ב־100 הימים הראשונים סביר להניח שלא יקרה.

משבר שיביא תמריץ ותירוץ

האמת היא שמה שכנראה דרוש לממשלה לשם קידום רפורמות כלכליות הוא משבר כלכלי ואריכות ימים. שתי הממשלות היחידות בעשור האחרון שקידמו צעדים כלכליים מיד עם הקמתן הן ממשלת שרון השנייה (מפברואר 2003) וממשלת נתניהו השנייה (ממרץ 2009), שתיהן התמודדו עם משבר כלכלי עולמי חריף שאיים על המשק הישראלי.

בשני המקרים ניצל נתניהו את המשבר הכלכלי כתמריץ ותירוץ לקדם רפורמות ובעיקר להפחית מסים. בזמן כהונתו כשר אוצר בממשלת שרון, אז פסח המשבר על ישראל, נקט נתניהו צעדים חדים נוספים - קיצוצי שכר, פיטורי עובדי מדינה והפרטה מואצת.

בשני המקרים נתן המשבר לממשלה תמריץ ותירוץ להניע מהלכים: יומיים לאחר הקמה ממשלת שרון השנייה הציג נתניהו את תוכנית החירום הכלכלית שלו ובתוך חודש מהקמת ממשלת נתניהו השנייה הציג את תוכנית "בלימה, סיבוב, נסיקה", שלוותה בעסקת חבילה עם ההסתדרות והתעשיינים, ותוכנית נרחבת לפיתוח תשתיות תחבורה ורפורמה במערכת התכנון (שלא יושמה בסוף).

אם להסתמך על הממשלות של העשור האחרון, כדי לקדם רפורמות לא רק ב־100 הימים הראשונים לכהונת ממשלה נדרש זמן כהונה ארוך במיוחד או שר אוצר שממש מתעניין בתפקידו וראש ממשלה שלא רואה בו איום. אלה קרו רק פעמיים מאז 2001: כשראש הממשלה היה אריאל שרון ושר האוצר היה בנימין נתניהו, וכשנתניהו היה ראש הממשלה ויובל שטייניץ היה שר האוצר.

במקרה הראשון נתניהו נהנה מגיבוי של שרון, שאפשר לו להוביל, מלבד תוכנית החירום הכלכלית, את רפורמת בכר. במקרה השני ממשלת נתניהו השנייה כיהנה במשך ארבע שנים וכך יכלה להביא את רפורמת הסלולר, את ועדת ששינסקי הראשונה, את הסכם השכר עם המורים העל־יסודיים ואף את שינוי הכיוון (החלקי) בעקבות מחאת 2011.

ניישם את כל אלה על 100 הימים הראשונים להקמת ממשלת נתניהו הרביעית: היא נהנית משקט ביטחוני, אבל אין לה, כרגע, משבר כלכלי שיכול להיות תירוץ לרפורמות, ונדמה שראש הממשלה מגביל את שר האוצר בפעולתו ולא נותן לו להתרומם יותר מדי. התוצאה: 100 ימים ראשונים דלים יחסית בפעילות כלכלית ואופק קצר יחסית לממשלה, ומכאן גם אופק קצר יחסית להזדמנות לרפורמות אמיתיות.