"אם המחירים היו עולים כשאני אחראי הייתי מתבייש"

אם תשאלו את משה כחלון איך הוא מסכם את 100 הימים שלו במשרד האוצר, הוא יאמר לכם בחיוך רחב שהוא מרוצה. הוא יאמר לכם ש הגיע לפסגת שאיפותיו הפוליטיות ולתפקיד הכי ביצועי שיש. ראש ממשלה הוא לא רוצה להיות. הוא נהנה להסתובב בחיפה ולשאול את הקצב שלו איך אפשר להוריד את מחירי הבשר ולקושש ממתווכי הדירות סממנים ראשונים למה שהוא רואה כירידת מחירי הדירות. כחלון מרוצה. הציבור הישראלי הוא זה שאין לו בשלב הזה סיבה לאנחת רווחה. הנתונים מראים שלא די שהציבור לא מרוצה, הוא גם פועל בהתאם. הוא לא מאמין להבטחות הדיור של כחלון ורץ כמו מטורף, חודש אחר חודש, לרכוש דירות.

לכתבת אחרות בנושא:

ההחמצות וההישגים הבולטים של השרים

כישלון בשטח למפלגת השלטון

כשהפוליטיקה משתלטת

ואולם, הסיבות לאכזבה מכחלון מורכבות יותר. הרי זה לא באמת רציני לדרוש ממנו שינוי מגמה בשוק הדיור בתוך 100 ימים. תהליכים כאלה אורכים זמן רב יותר. זו בדיוק הטעות של כחלון. הוא תופס מעצמו שר־על לענייני דיור וקצת לענייני תחרותיות בבנקים. עם זאת, בינתיים הוא לא מספק את הסחורה בשני התחומים האלה, וביתר הדברים הוא מותיר ואקום ענק. למשרד האוצר, לכלכלה הישראלית ולציבור בכללותו מגיע יותר.

התמקד במה שסקסי

ב־100 הימים שעברו מאז הוקמה הממשלה כבר אפשר לזהות את השיטה: כחלון מקדם את מה שאפשר לנצח איתו; ומה שאי אפשר, כי זה מסובך, לא סקסי מספיק או יוצר עימות חזיתי מדי עם ראש הממשלה, נקבר בשקט.

הלוחם הגדול במונופולים, האיש שעשה את הונו הפוליטי מרפורמת הסלולר, פשוט לא הפנים שמשרד האוצר הוא לא משרד התקשורת, וכאן לא הולכים למכולת עם רפורמה אחת. האחריות של שר האוצר למצבו של המשק, לתקציב, לצמיחה, לצעדי מדיניות ולסדרי עדיפויות רחבה בהרבה.

הכישלון הצורב ביותר של כחלון הוא ההתחמקות הלא אלגנטית מהעיסוק במתווה הגז, בניגוד להצהרותיו ערב הבחירות. אם ישאלו את כחלון על חוות הדעת המשפטית שאסרה עליו לעסוק בנושא בגלל "חברותו" עם קובי מימון, מבעלי ישראמקו (חוות דעת שככל הנראה הזמין בעצמו), הוא יהיה הראשון להודות שאכזב. הוא יסביר שכשל בלשונו וידגיש שוב ושוב שבניגוד לפוליטיקאים אחרים הוא לא עשה לביתו. אז מה. שר אוצר לא יכול להדיר עצמו מסוגיה בעלת היבטים מהותיים למשק הישראלי, והוא ודאי לא יכול לחמוק בקלות ממעשה כזה, שמגיע בניגוד להבטחות המפורשות שהקנו לו את הכיסא.

ואולם, אם ההתחמקות מהעיסוק במתווה הגז היתה התחום היחיד שכחלון נמנע מלעסוק בו, אפשר אולי היה לדלג מעל הפיאסקו הזה ולקוות שהמפלגה שעומדת מאחוריו תעשה עבורו את העבודה בכנסת ותתנגד למתווה במתכונתו הנוכחית. הבעיה היא שמתווה הגז היה רק הספתח לשורה של התחמקויות מעיסוק בנושאי ליבה.

כחלון. נושאים שאי אפשר לגזור עליהם קופון ציבורי נקברים צילום: אלכס קולומויסקי

כחלון נתן לנתניהו לקבור את המלצות ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון וכך פספס הזדמנות היסטורית לכפות תקציב רב־שנתי קבוע על צה"ל ולהפוך את המערכות ליעילות יותר ולשקופות יותר.

הוא נכנע לנתניהו בעניין מיסוי היתר של חברת כיל כשהסכים להפריד את הדיון בנושא מחוק ההסדרים ולהעביר אותו לוועדה מקבילה, שצריכה לדון במסקנות שכבר אושרו בממשלה לפני שנה ואמורות להגדיל את תקציב המדינה ב־500 מיליון שקל בשנה.

הוא מסמס המלצות שהגישה לו מנכ"לית המשרד היוצאת יעל אנדורן ובהן ההמלצה לגדר את הטבות המס לחברות הגדולות.

הוא ויתר על חקיקה שאמורה היתה להגביל את הוועדים החזקים בחברות ממשלתיות. הוא לא ניסה לרתום את ההסתדרות למהלך של התייעלות במגזר הציבורי, והסתפק באיום - שגם לו עצמו לא נראה ממש רציני - לפגוע בפנסיה התקציבית.

כחלון לא מחק מחוק ההסדרים חקיקה שנועדה להכביד את תרגילי המיסוי בחברות הארנק של מנהלים בכירים. הוא מתחמק מקבלת החלטה בעניין הטבות המס ליישובים, בניגוד להוראת בג"ץ, רק כי מדובר בנקודה רגישה אצל ראשי מועצות מהליכוד, במהלך שעלול לעלות לקופת המדינה עוד יותר ממיליארד שקל בשנה. ואפילו בנושא יוקר המחיה נכנע כשהסכים להוציא רפורמות כמו רפורמת הדגים מחוק ההסדרים.

הוא שתק כשנתניהו התקשר בהסכמים קואליציוניים שהעבירו תקציבי ענק לחרדים וחילק ביד נדיבה תקציבים סקטוריאליים לשרים שאיימו להצביע נגד התקציב.

הנקודה האחרונה חשובה במיוחד על רקע המתרחש בשווקים בימים האחרונים. כדי לממן את ההסכמים הקואליציוניים היקרים כחלון מוביל בתקציב הקרוב קיצוץ רוחבי של 4.5% בתקציבי המשרדים.

המשמעות המעשית של המהלך הזה היא פגיעה בתקציבים האזרחיים: חינוך, רווחה ובריאות. וזה מהלך קל. קל מדי.

התקציב הראשון של כחלון הוא לא התקציב שהמדינה צריכה. אין בו העלאת מסים ונדרש זמן להרגיש את הקיצוצים הרוחביים.

יש בו כמה פלסטרים בדמות רפורמות בתחום יוקר המחיה, שעל חלקן, למשל רפורמת הקורנפלקס, בכלל מגיע קרדיט לקודמו, יאיר לפיד. אבל אין בו דברים אמיתיים שמייצרים כלכלה צומחת ובריאה.

כחלון הולך להעביר תקציב שייתכן שאיננו רלבנטי מיומו הראשון, כיוון שאינו מביא בחשבון את סביבת הצמיחה הנמוכה ואת נתוני המאקרו השליליים. מדובר בתקציב לא שמרני מבחינה פיסקאלית, שבתנאים מסוימים של הידרדרות משקית עלול להפוך לתקציב מסוכן מאוד.

אז מה? המשמעות של פתיחת התקציב עכשיו היא כניסה לעימות פוליטי עם השותפות הקואליציוניות. ומעימותים כחלון מעדיף לברוח, כמו גם מהצהרות עבר שלו. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שכחלון, שהסתייג בתחילת כהונתו מהממשלה הצרה שהביא נתניהו, שם בצד את האיומים ואת הדרישות להרחבת הממשלה ומתמקד כעת בלסייע לנתניהו בהישרדותה?

אפשר היה אחרת

זה לא היה חייב להיות ככה. 100 הימים הראשונים של כחלון במשרד האוצר רחוקים מלהיות הצלחה מסחררת. הדבר המאכזב הוא שכחלון, בניגוד ללפיד, כיוון את עצמו בדיוק למקום הזה ולמשרד הזה, ולכן הוא היה אמור לבוא מוכן יותר, מצויד במשנה כלכלית מסודרת.

משנה כזו בצירוף הרקורד הפוליטי הפנומנלי שלו היו אמורים להוליד תוצאות גדולות יותר מהתרגילון הנקודתי של הקדמת ההעלאה של מס הרכישה בשבוע (מתחילת יולי לסוף יוני) באופן שהפתיע את כל שוק הדיור.

ממי שנוהג לומר "אמיץ מת רק פעם אחת, פחדן מת בכל יום" היה אפשר לצפות לקצת יותר אומץ. בודאי כשהוא עומד מול ראש הממשלה, במצב שבו הוא לשון המאזניים של ממשלת נתניהו השלישית, ושניהם יודעים את זה.

הישג בולט - ריכז בידיו את כל הסמכויות בתחום הדיור

במשפט אחד- מחירי הדירות עלו; נכנע בפני שותפיו בכל התחומים הכלכליים