הממשלה שמתרכזת בעיקר בעצמה

הממשלה ה־34, ממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו והשלישית שלו ברציפות, קמה בכוונה. לא משום שהגיע הזמן לבחירות ולא בגלל אתגר היסטורי שפירק את הממשלה הקודמת. הממשלה הנוכחית קמה כי ראש הממשלה החליט במודע למחוק שנה מקורות החיים של ממשלות ישראל - 2015 האבודה - ולהקים ממשלה חדשה כלבבו. 2015 היתה שנה של רעש בלי מעש: אין ממשלה, אין תקציב ואין כנסת. זאת השנה על שם נתניהו. הרי בממשלה הקודמת, עם לפיד־בנט־לבני, הסביר כשהודיע על פיזורה 20 חודשים אחרי השבעתה, "קשה לעשות דברים למען הציבור".

לכתבת אחרות בנושא:

כישלון בשטח למפלגת השלטון

אחרי הניצחון בבחירות הגיע מו"מ קואליציוני שנמתח עד שעה וחצי לפני סוף 42 הימים המותרים בחוק, ההחלטה על דחיית התקציב התעכבה עד הרגע האחרון, התקציב עצמו נדחה ל־19 בנובמבר, ועדת השרים לחקיקה החלה לעבוד רק ב־31 מאי והתכנסה מאז רק תשע פעמים. ועדות הכנסת החלו לעבוד ביוני, ב־31 ביולי כולם יצאו לפגרה ויחזרו באמצע אוקטובר. בתור ממשלה שקמה מתוך בחירה, הממשלה ה־34 היתה אמורה לפתוח את ימיה בתנופה רבה. מאה הימים הראשונים - שכמו בגדילה של עולל, הם התקופה הקריטית בצמיחתה של ממשלה - היו צריכים לשרטט בקווים ברורים את היעדים הלאומיים שאליהם היא חותרת: מה ממשלת נתניהו הרביעית רוצה לעשות למען הציבור.

בשורה התחתונה, היא התרכזה בעיקר בעצמה. המון אנרגיה פוליטית הלכה על תעלולים ציניים של הינדוס הממשלה, עיקום חוקי יסוד, יצירת התשתית שתאפשר למגדל הקלפים הפוליטי לעמוד על כרעי תרנגולת של 61 תומכים מול 59 מתנגדים בכנסת. ושורה תחתונה נוספת: אין מדיניות לאומית מסודרת - אלא הפרטה פוליטית.

שינויים מרחיקי לכת משויכים למפלגות ולפוליטיקאים, והם יבוצעו רק אם יצליחו לנצל את כוחם הפוליטי ברגע נתון. נראה שגם האחריות לכישלון תיפול עליהם בהמשך. בישורת האחרונה עברו חוק ההסדרים, התקציב ומתווה הגז, שמאפשרים לממשלה לסיים את מאה הימים בנשיפת אוויר גדולה, ועם הבשורה החשובה ביותר: בינתיים, מחזיקים מעמד.

עשר החלטות ממשלה נגעו לנסיעות שרים לחו"ל, שלגביהן יש לציין עם מי השר מקוזז. כי כשהרוב כל כך שברירי השרים מרותקים לישראל, ובעיקר לכנסת צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם

את ההחלטה הראשונה, שסימלה את הצפוי לנו, קיבלה הממשלה הקודמת. בפורום מצומצם שכלל שרים לשעבר כמו יאיר שמיר וסופה לנדבר, אישרה הממשלה ה־33 את הגדלת מספר השרים בממשלה ה־34 - יותר מ־18 שרים עבור מפלגות שמייצגות 55 ח"כים בלבד (יהדות התורה מסתפקת בסגן שר). זה גם היה החוק הראשון שהעבירה הכנסת ה־20, עוד לפני השבעת הממשלה, שכן נתניהו חשש שאחרי ההשבעה מאוכזבי הליכוד לא יתמכו בו. מדובר בחקיקה עקומה - שינוי חוק יסוד ברוב מיוחס של 61 ח"כים בהוראת שעה, כלומר רק לתקופת הממשלה הנוכחית, בהתאם לכורח הפוליטי. הנימוק הרשמי הוא "יציבות למען העתיד". ובשפה פחות רשמית: "אחרת נפתלי בנט, אריה דרעי ומירי רגב יעשו פה אינתיפאדה".

מושב הכנסת הסתיים באופן דומה כשהוחלט לאשר עוד יוזמה קריטית ליציבות הממשלה - החוק הנורבגי, הישראלי עד מאוד, שמאפשר לשרים להתפטר מהכנסת ולפנות את מקומם לח"כ הבא ברשימה. עוד הוראת שעה שמשנה את החוקה הישראלית לקדנציה אחת לפי הצורך המקומי.

לסנדביץ' הזה נוספה עוד פרוסה בסגנון דחיית התקציב, שמשמעה שנה שלמה בניהולה הפיננסי והתעדופי של החשבת הכללית מיכל עבאדי־בויאנג'ו. גם כאן שונה חוק יסוד ברוב של 61 כדי לפתור בעיה מקומית.

14 פעמים התכנסה הממשלה החדשה. 371 פעמים התבקשו השרים להצביע, במליאת הממשלה ובוועדות השרים. "כלכליסט" ממפה את ההצבעות וההחלטות בניסיון להבין מה הבשורה שנושאת איתה ממשלת נתניהו הרביעית.

ההסכמים הקואליציוניים שולטים

254 הצבעות מתוך 371 נערכו בממשלה ובוועדות השרים המעטות שהתכנסו, למעט ועדת השרים לענייני חקיקה (שבה נערכו 117 הצבעות). 58 מתוכן נגעו לביצוע ישיר של ההסכמים הקואליציוניים. זה אומר ש־23% מהחלטות הממשלה הוקדשו למאמץ להתארגן.

מתוך 130 החלטות ביצועיות, רק 21 אפשר לייחס בדחק לנתניהו או לליכוד. שש מתוכן הן התוכנית לחיזוק מעמד ירושלים כבירת ישראל צילום: אלכס קולומויסקי

22 החלטות מתוך ה־58 עסקו בהעברת תחומי אחריות ממשרד למשרד, כדי לפתור את הסלט הפוליטי שאליו נסחט נתניהו במו"מ הקואליציוני, באמצעות פלונטר ממשלתי לאחריו: סגירת המשרד לענייני ירושלים כי נתניהו הבטיח לניר ברקת; פתיחתו מחדש כעבור שבועיים, כי נתניהו היה צריך לפצות את זאב אלקין על כניסת גלעד ארדן לממשלה; העברת בחירת השופטים לבתי הדין לעבודה לשר הדתות דוד אזולאי, כי שר הכלכלה דרעי לא יכול היה לעסוק בכך בשל הרשעתו בפלילים; העברת סמכויות למשרד לאזרחים ותיקים ושינוי שמו (שתי החלטות); חמש החלטות ממשלה שנוגעות להעברת מינהל התכנון ורשות מקרקעי ישראל למשרד האוצר ועוד.

23 החלטות עסקו במינויים שהתחייבו מההסכמים הקואליציוניים - סגני שרים, מנכ"לי משרדים, חברים בוועדות ואביגדור יצחקי אחד שמונה לראש מטה הדיור.

13 החלטות נוספות הן ביצועיות ומיישמות את ההסכמים הקואליציוניים. 12 מתוכן כלולות בתקציב: 0% מע"מ, הגדלת קצבאות ילדים, העלאת קצבאות זקנה, הגדלת שכר החיילים, דמי אבטלה לעצמאים, ועוד החלטה, ששומרת 2.5 מיליארד שקל בשנה הבאה ו־1.5 השנה לעוד בזבוזים, במקרה שיעלה למפלגות איזה רעיון והן יצטרכו כסף.

החרדים דורשים, הממשלה מתיישרת

עוד שתי החלטות המיישמות את ההסכמים מדגישות מיהן המנצחות הגדולות בממשלה הנוכחית - המפלגות החרדיות. כשנתניהו החליט להפיל את הממשלה הקודמת, הוא עשה זאת בעצה אחת עם החרדים. יהדות התורה הגיעה למו"מ הקואליציוני עם ספר של יותר ממאה עמודים ו־70 דרישות. ההסכמים כוללים את כולן והחלטות הממשלה מסתדרות בהתאם.

איור: יונתן וקסמן

לישיבת הממשלה הראשונה, שנערכה ברוב חג במוזיאון ישראל והוקדשה לחיזוק מעמדה של הבירה, נדחפו בכל זאת כמה החלטות פוליטיות. אחת מהן היתה לדחות את התקציב (ע"ע הינדוס הקואליציה). השנייה היתה חשובה מאוד לשותפים הטבעיים: ביטול "גזירת לפיד", שהעניקה לאמהות חרדיות עובדות הנחה במעונות של משרד הכלכלה רק אם גם האב ייצא לעבוד. בעיני החרדים היה מדובר ברשעות לשמה. "איש לא עזב את הכולל בגלל הנחה של 150 שקל בחודש, ואילו האשה נענשה בשל בעלה. מי שמע דבר כזה?", חזרו ואמרו. העובדות דווקא מספרות סיפור אחר: נרשם שינוי ביציאת גברים חרדים לעבודה, ויותר מ־1,500 שקל בשנה לילד היו כנראה מספיק משמעותיים להחזיר אותם כבר בישיבת הממשלה הראשונה.

ההחלטה האחרונה בישיבת התקציב השלימה את התמונה: החזרת חוק נהרי. לפי החוק, רשויות מקומיות יחויבו לתקצב את מוסדות החינוך הבלתי רשמיים של ש"ס ויהדות התורה כמו את המוסדות הממלכתיים. עוד אחת מגזירותיו של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד נזרקה לפח.

בתווך התקבלו עוד חמש החלטות שגלגלו לאחור שינויים מהממשלה הקודמת. הוחלט להחזיר את הסיוע לאברכים אף שבג"ץ פסק שהוא בלתי שוויוני משום שסטודנטים אינם מקבלים תמיכה. בנוסף, בתי הדין הרבניים - מוסד שיפוטי שהיה באחריות משרד המשפטים - עברו למשרד הדתות של אזולאי. והרפורמה בגיור בוטלה כמובן. מערך הגיור עבר למשרד ראש הממשלה, ובתי הדין לגיור חזרו לסמכות הרבנות.

בשורה התחתונה, עוד לפני ביטול חוקי הגיוס, החרדים ממוקדי מטרה והממשלה מתיישרת. ובנט - המהפכן מהממשלה הקודמת - שותק.

ההישגים המגזריים אינם היחידים של יהדות התורה וש"ס. יש להוסיף לכך עוד שני הישגים חברתיים כלל־לאומיים: הגדלת קצבאות הילדים ו־0% מע"מ על חשמל, מים ותחבורה ציבורית. החלטות הממשלה בנושאים אלה נפתחות במילים "בהתאם להסכם הקואליציוני".

אז איך מתקבלת החלטה מרכזית במדיניות הרווחה בישראל, שמעדיפה חיסכון קטן לעתיד (שיחל להיחסך ב־2017, אם בכלל) על פני קצבאות עכשיו? האם ועדה מקצועית בחנה את האפשרויות? האם ברור מה המטרות הכלכליות והחברתיות שמבקשים להשיג? האם זהו השימוש היעיל ביותר בכספי ציבור כדי להשיג את המטרות הלא ידועות?

כל זה לא רלבנטי. כמו עוד גופים לא רלבנטיים: ביטוח לאומי, משרד הרווחה, משרד האוצר או ממשלת ישראל. כל אלה אינם אחראים למדיניות הרווחה. קצבאות הילדים, מתברר, זה עניין של יהדות התורה. עובדה, כך מתחילה החלטת הממשלה. והשינוי הדרמטי הזה נקבע בתוך ארבעה ימים. לא מתוך תכנון מושכל, אלא בניסיון של דחק למצוא פתרון לצ'ק ללא כיסוי שנתניהו רשם לליצמן שלושה חודשים לפני כן כדי שייכנס לממשלתו, ובצורך לצאת מהתסבוכת הפוליטית לקראת אישור התקציב. את ההחלטה הסופית קיבלה מועצת גדולי התורה.

גם 0% מע"מ נכפה על האוצר בעלות של 600 מיליון שקל. מאז המו"מ הקואליציוני אמרו בלשכת כחלון שהכללת הסעיף בהסכמים היא פשרה פוליטית שלא תבשיל. והנה, הבשילה. ובל נשכח את הסעיף על שם הבית היהודי, הכלול גם הוא בתקציב - 340 מיליון שקל לתשתיות, מבני ציבור ומענקים מוניציפליים ביהודה ושומרון.

נתניהו ייתן לשרים חופש, ואז ייכנס בהם

יש שמועה שנתניהו ניצח בבחירות. את מאה הימים הראשונים לכינונה של ממשלתו הוא מסיים עם החלטה בודדה שרשומה על שמו, האחרונה שבהן וכנראה החשובה מכולן - מתווה הגז. קשה לומר שההחלטה הזאת מרעידה את לבבותיהם של מצביעי הליכוד כדי לתת קרדיט מחודש ומפתיע למנהיג המחנה. אולם נתניהו מעביר את קביעת המדיניות למפלגות ולשרים. זה הרי אותו נתניהו שכדי להחמיא קרא לשריו "תהיו כחלונים" וסימן את סוף דרכו של כחלון בליכוד; וכדי לסנוט אמר על תוכנית 0% מע"מ של לפיד כי "זו תוכנית של שר האוצר שאיני מתלהב ממנה", וסימן את סוף דרכו של לפיד בממשלתו. כך או כך, המסקנה היא שנתניהו ייתן לשרים לעשות כמיטב יכולתם במינימום התערבות, ואחר כך ייכנס בהם.

בעוד היריבים על האלקטורט - כחלון, ש"ס וגם יהדות התורה והבית היהודי - יכולים להציג לבוחריהם הישגים חברתיים, למפלגת השלטון אין במה לנפנף, ובין חבריה כבר נרשם מרמור. הליכוד, שזכה בהישג מרשים בבחירות, מיישם מדיניות של אחרים. שרי הליכוד אמנם יכולים לעשות רבות בתקציביהם, ולכן התרכזו במיקוח עם האוצר, אך גם שם הם היו נתונים לחסדיו של כחלון. נתניהו התערב רק היכן שחשוב לו.

מתוך 254 החלטות שאינן חקיקה, נרשמו 130 החלטות ביצועיות (51%). מעניין שמתוכן 109 יזם כחלון מתוקף תפקידיו (ראו עמ' 4–5). את ה־21 הנותרות ניתן לייחס רק בדוחק לנתניהו או לליכוד, ורובן מינוריות. שש החלטות הן התוכנית לחיזוק הבירה שהתקבלה בישיבה הראשונה. שבע נוספות - אישור התוכנית האסטרטגית ל־15 השנים הבאות שגיבש יוג'ין קנדל.

מלבד הגז, נותרו עוד שבע החלטות שקידם ראש הממשלה. תוכנית חומש למגזר הדרוזי והצ'רקסי, אירועי עשור להתנתקות, חיזוק ממד הסייבר בתוכנית מסע, הסכם של 10 מיליון שקל לעכו העתיקה, הכרה במכללת רמת גן כמוסד אקדמי, סיוע נוסף לתיירות בעקבות צוק איתן, והחלטת ממשלה הצהרתית ולא תקציבית בנוגע לתוכנית הסיוע לבני העדה האתיופית.

שנה וחצי של שקט

26 החלטות עסקו באישור מינויים בשירות המדינה - שגרירים, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ועדת נציבות שירות המדינה ועוד - ובאשרור הסכמים בינלאומיים כמתחייב מתקנון הממשלה. עוד 27 החלטות עסקו בניהול הממשלה: אישור תקנון והליך התקציב, ובעיקר הקמה של 19 ועדות שרים שרובן לא התכנסו. רק ארבע ועדות תרמו משהו להחלטות הממשלה: ועדת השרים לחקיקה, הקבינט החברתי־כלכלי, קבינט הדיור והוועדה לשילוב בני העדה האתיופית. השאר כנראה לא התכנסו.

עוד עשר החלטות נגעו לנסיעות שרים לחו"ל - שלפי התקנון החדש חייבות לקבל את אישורו של ראש הממשלה, וצריכות לציין גם עם מי השר מקוזז. כי כשהרוב כל כך שברירי, השרים מרותקים לישראל, למשרד ובעיקר לכנסת. לנתניהו היו בשנה האחרונה שלוש אג'נדות עיקריות: האיום האיראני, מתווה הגז ויציבות ממשלתו. בחזית האיראנית הוא ספג מכה כשהעולם כולו ממהר לחבק את איראן ואת ההסכם, ואינו נרעש מהטענות הישראליות.

אולם בשתי החזיתות האחרות נתניהו יכול להיות מרוצה. ההחלטה האחרונה שהעביר היתה החשובה לו ביותר - מתווה הגז. אמנם הדרך למימושו עוד ארוכה מאוד, אבל הממשלה התייצבה מאחוריו ונראה שגם הכנסת בדרך. יש לו גם תקציב וחוק הסדרים ביד, יש לו אופק של עוד שנה וחצי לפחות, עד תחילת 2017. הוא צפוי להעביר את התקציב בכנסת, ואז להרים את הראש ולשאול מה הלאה.

התשובה יכולה להיות שינוי בממשלתו באמצעות צירוף ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן או המחנה הציוני. אפשרות אחרת עשויה להיות גיבוש אג'נדה, הצבת יעדים ממשלתיים. הניסיון מלמד שזה לא יקרה, אבל אולי יהיה טעם לבדוק את הממשלה גם אחרי 200 ימים.