ההסכם שמלחיץ את נתניהו

כל עוד המסמך של הסכם תקציב הביטחון לא הוצג לציבור, יש דבר אחד שברור בנוגע אליו: אין שום דרך לדעת מה האמת על אודותיו. כמות המידע הסותר וההטעיות שהופצו לכתבים שברו שיאים. כולם האשימו את כולם בכל.

הדיסאינפורמציה הגיעה אתמול לממדים כאלה, שעד שעות הערב המאוחרות היו שלוש גרסאות שונות לזהות הפקידים שעומדים לחתום על ההסכם, אם יחתמו.

מה שברור הוא שבשבוע שעבר היה ללשכת שר האוצר משה כחלון וללשכת שר הביטחון משה יעלון חשוב להציג לציבור אידיליה של שיתוף פעולה סביב ההסכם הזה, עוד לפני שנסגרו הפרטים. האידיליה התפוגגה בשתי היממות האחרונות, וזו כנראה הסיבה שבאוצר רצו לסגור אותו במהרה, לפני שיוכל ראש הממשלה בנימין נתניהו להתערב.

החיבור בין משה למשה לא מסב נחת לבנימין

סוד גלוי הוא שנתניהו אינו אוהב את ההסכם הזה. לו היה מדובר ביציר כפיו, הוא היה הראשון לזהות את ההזדמנות לקרדיט. אחת הסיבות לכך שנתניהו מתעב את ההסכם היא פוליטית. רה"מ אינו אוהב את הברית שנוצרה בין משה שר האוצר למשה שר הביטחון משום שאם שני אלה מתקשרים באופן עצמאי, הוא הופך למיותר. וגם משום שלכו תדעו מה השניים האלה זוממים יחד לבחירות הבאות.

נתניהו ויעלון צילום: עומר מסינגר

נתניהו הבין שנחתם לו פה הסכם מתחת לאף, ובייחוד מתחת למנכ"ל הטרי של משרדו אלי גרונר. זו אולי הסיבה לכך ששלח את גרונר לשלוח מכתב לראשי האוצר והביטחון על כך שלבקשת רה"מ יש להשאיר פתוח את עניין מענק 12 המשכורות שאמור להיכנס לפנסיה של אנשי הקבע. זה אולי עניין טכני שאינו משפיע על לב ליבת ההסכם, אבל זה היה החריץ שדרכו היה יכול ראש הממשלה להיכנס פנימה ולתקוע טריז בין הממונה על השכר והחשבת הכללית ליתר פקידי האוצר.

המודל של לוקר נזנח, פנסיית הגישור תישאר

נתניהו אינו אוהב את ההסכם הזה גם בהיבט המקצועי. ההישג הגדול של ההסכם הזה הוא בקביעת מסגרת תקציבית רב־שנתית. הוא נותן יציבות לביטחון מצד אחד, ומצד אחר נותן לצה"ל תמריץ לחסוך כסף בהוצאה על כוח אדם ולנתב את הכסף הזה להתעצמות ביטחונית.

זה אולי נכון בתיאוריה. בפועל התעקשו במשרד הביטחון שהאוצר לא ייגע בפנסיות של משרתי הקבע, ואפילו הצליחו לשפר את התנאים של מרביתם. בדרך כלשהי נעשה השיפור הזה כך שמבחינת מספרי המקרו אגף תקציבים רואה חיסכון, ואילו במשרד הביטחון רואים תוספת.

לפי חישובים שנעשו באוצר, עלות תשלומי הפנסיה התקציבית שניתנת לאנשי הקבע מגיל פרישתם מצה"ל ועד גיל הפרישה הכללי במשק עומד כיום על כ־2.3 מיליארד שקל בשנה. אם איש לא היה עושה דבר, בגלל ההסכם שנחתם ב־2008 ונתן הטבות ופיצויים נרחבים לאנשי הקבע שנמצאים במסלול פנסיית הגישור, היתה העלות מגיעה (בעוד עשור ויותר) ל־4.6 מיליארד שקל בשנה. זה גודל הבעיה שהיה צריך להתמודד איתה עכשיו.

ההמלצות של ועדת לוקר — לבטל את הפנסיה הזאת ולתת במקומה מענק חד־פעמי — היו אמורות להקטין את העלות ל־1.3 מיליארד שקל בשנה. אלא שהמודל של לוקר מת, פנסיית הגישור תישאר, והיא צפויה לעלות למשלם המסים כ־2.6 מיליארד שקל בשנה.

כל שקל שהיה נחסך מהפנסיות לא היה חוזר לאוצר ולא היה מופנה לבריאות או לחינוך, אלא להתעצמות ביטחונית. רה"מ יודע זאת היטב. מאחר שההסכם אינו סוף פסוק והוא צפוי להגיע לדיון בממשלה או בקבינט, סביר שנתניהו עוד יכניס בו שינויים. יש לו תמריץ פוליטי לעשות זאת, ויש לו גם תמריץ מקצועי.