ביהמ"ש מפסיק לרחם על עברייני ההגבלים

עונשי המאסר בפועל שגזר בית המשפט המחוזי ירושלים בשבוע שעבר על שניים ממורשעי קרטל הלחם אמנם אינם הפעם הראשונה שעברייני הגבלים נשלחים למאסר, אך בכל זאת הוגדרו בידי נציגי רשות ההגבלים כתקדים. הפעם יישם בית המשפט את הנחיית שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, ששם על השולחן את הפער המטריד שהתקיים בעבירות ההגבלים העסקיים: בפסק הדין שבו דחה רובינשטיין את ערעורו של מנכ"ל שופרסל לשעבר אפי רוזנהויז על שני חודשי המאסר שנגזרו עליו, כתב שופט העליון: "מחד גיסא, עמדו בתי המשפט על הצורך להחמיר בענישה בתחום, תוך ציון שנקודת המוצא צריכה להיות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח בשילוב קנסות משמעותיים; ומאידך גיסא, בפועל נמנעו מלעשות כן בשל שיקולים אינדיבידואליים בכל תיק ותיק, תוך הסתפקות בעונשים של עבודות שירות, מאסרים על תנאי וקנסות הנמוכים מענייננו בצורה ניכרת".

את התקדים בקרטל הלחם ניתן לראות בסגירה אמיתית של הפער בין הרטוריקה המחמירה לפרקטיקה המקלה: מנכ"ל מאפיית ברמן יהודה שניידרמן נידון לשנת מאסר ו־200 אלף שקל קנס, ובעלים ומנכ"ל מאפיית דוידוביץ ישעיהו דוידוביץ נידון לשנת מאסר ול־300 אלף שקל קנס. שלוש פעמים בעבר כבר הוטלו עונשי מאסר בפועל על עברייני הגבלים עסקיים: בקרטל הגז, בקרטל המרצפות, וכאמור שני חודשי המאסר שהוטלו על רוזנהויז.

רובינשטיין אישר את פסקי הדין בערעורים גם במליסרון וגם בשופרסל־רוזנהויז. בשני המקרים העניק שופט העליון רוח גבית להכרעות המחמירות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים. השקפתו מתמצית בדברים הבאים שכתב: "עבירות צווארון לבן, חומרתן היא בכך שעובריהן הם על פי רוב אנשים שבעים, ממקום טוב בחברה, שתאוות הבצע העבירה אותם על דעתם ועל הנורמות המשפטיות והמוסריות. ראוי להם שייענשו בחומרת הדין". והנה, הנאה דורש הופך בהדרגה לנגד עינינו גם לנאה מקיים.

שייקה דוידוביץ (מימין) ויהודה שניידרמן בביהמ"ש בשבוע שעבר. שנת מאסר בפועל לכל אחד צילום: אלכס קולומויסקי

השופטים התעשתו

רוח זו נשבה מגזר הדין של קרטל הלחם. כאמור, למעט חריגים בודדים, הרוב המכריע של מורשעי עבירות ההגבלים יצאו עד כה בזול יחסית. העונש הנפוץ היה עבירות שירות. הפעם סירב בית המשפט לראות במקרים הקודמים בנצ'מרק ראוי. השופט שחם אבחן את ההבדלים בין מקרי העבר למקרה קרטל הלחם: לא רק משום שמתחם הענישה הוא חדש יחסית, אלא בעיקר מכיוון שמקרי העבר היו בעידן הסלחנות שהגיע הזמן לסיימו.

בעבירות צווארון לבן היו הסברים טובים להנחות ולהקלות. מדובר בעבירות ללא קורבן מוחשי כנרצח, נשדד או נאנסת. אלא שבמקרה קרטל הלחם הנשדד הוא הציבור כולו. שיקול נוסף היה זהותם של הנאשמים: אנשים נורמטיביים, חלקם מלח הארץ, חלקם מסתובב באירועים שגם השופטים נקלעים אליהם. לכן רעדה קצת היד מלשלוח את "האנשים הטובים" האלה למאסר.

אך בהדרגה השתנתה הגישה. בתחילה ברטוריקה, אבל כשנוצר דיסוננס מביך בין הרטוריקה לפרקטיקה, ובעיקר לאחר שהחלו לחדור לאולמות המשפט רוחות המחאה החברתית והסלידה הגוברת כלפי עברייני הצווארון הלבן, התעשתו גם השופטים.

עבירות שוק הון, כמו עבירות הגבלים, הן עבירות שהסיכון לחשיפתן קטן והרווח הצפוי מהן הוא גדול. לכן פסק הדין במקרה קרטל הלחם מציע את ההחמרה כבסיס להרתעה. כל עונש אחר מלבד מאסר בפועל יתקבל אצל לבני הצווארון כ"עסקה משתלמת" בלשון גזר הדין. "מאסר בעבודות שירות", כותב שחם, "עלול, בחלק גדול מן המקרים, שלא להגשים את תכלית ההרתעה בתחום ההגבלים העסקיים, שכן הדבר עלול להיתפס כעסקה משתלמת".

השופט רובינשטיין. "העוברים הם לרוב אנשים שבעים" צילום: עמית שאבי

שימוש בשכל הישר

בהכרעת הדין נקבע שעבירות קרטל הלחם — ההסכמה להעלאת מחירים וההסכמה על הימנעות מתחרות על לקוחות קיימים — נעשתה בנסיבות מחמירות. החומרה כאן היא בשיטתיות האפקטיבית שבה יושם ההסדר הכובל, בסממני הכפייה שהופעלו כלפי קמעונאים, ובפגיעה בשכבות החלשות שצרכו את הלחם האחיד הפרוס והחלה שעליהם חל ההסדר.

בין הרשעת רוזנהויז לבין הכרעת קרטל הלחם נמתח קו דמיון נוסף: הרשעה מבלי להידרש לחוות דעת כלכלית. השופט רובינשטיין כתב בערעור רוזנהויז: "אין הכרח בכל מקרה כי תוגש חוות דעת כלכלית המבססת את הפגיעה התחרותית על סמך מחקר שוק מעמיק, כיון שייתכנו מקרים שבהם די בנסיבות המקרה כדי לבסס את יסוד העלילות (מלשון עלול — מ"ג)".

את חוות הדעת החליף רובינשטיין בשכל ישר שנשען על אמרתו הנודעת של השופט פיטר סטיוארט, "כשאני רואה הגבל — אני יודע זאת". גם בתיק קרטל הלחם לא הגישה הרשות חוות דעת, ונדחתה טענת הגנה שלא ייתכן להרשיע ללא חוות דעת.

תיקי שוק ההון מתרכזים ברובם בתל אביב בעוד תיקי ההגבלים בירושלים. המפגש ביניהם מתקיים כעת במגמות ההחמרה המשותפות, בעונשי המאסר בפועל שנגזרים על עברייני הצווארון הלבן, תחת הרוח הגבית של בית המשפט העליון — במקרה זה בניצוחו של השופט רובינשטיין.