נבחרנו כדי למשול ולמנות את החבר'ה

אלא ששלמה פילבר הוא לא רק מנכ"ל משרד התקשורת. בשלוש השנים האחרונות הוא גם דירקטור בחברת תעש, וגם כאן הוא נבחר לתפקיד למרות זיקתו הפוליטית. ואף שיש מקום לתהות איך יש לו זמן לכהן גם כמנכ"ל משרד שאין לו שר במשרה מלאה וגם כדירקטור בחברה שנמצאת בהליך קריטי של הפרטה, הכהונה הכפולה הזו קיבלה את ברכת נציבות שירות המדינה. ניחא.

אברהם נתן הוא כמעט כמו שלמה פילבר. גם הוא מזוהה עם הליכוד וגם הוא תמיד היה שם. אבל יש ביניהם הבדל אחד - נתן פחות מקורב לנתניהו ויותר מקורב דווקא לשר התחבורה ישראל כץ. נתן היה לאורך השנים דירקטור בחברת חשמל, ברשות השידור, בעשות אשקלון ואפילו בחברה הממשלתית למדליות ומטבעות. בין שלל עיסוקיו במגזר הפרטי הוא גם מכהן היום כדירקטור בחברת כביש חוצה ישראל, החברה הממשלתית שאחראית על ניהול כבישי אגרה כמו כביש 6 ומנהרות הכרמל. הוא כמעט היה יו"ר החברה, אך ביקורת שספג מהשופט דוד רוזן בפרשת הולילנד (שלאחר מכן רוככה) מנעה זאת ממנו. למעלה משנה חלפה מאז שביקש ישראל כץ למנות אותו ליו"ר החברה ונדחה, ועד היום לא מונה אדם אחר לתפקיד.

גם ששי שילה הוא כמעט כמו אברהם נתן ושלמה פילבר. הוא היה יו"ר הדואר באחת התקופות הקשות שלו, קיבל מענק הצטיינות שנוי במחלוקת, ספג ביקורת ממבקר המדינה, לא דייק במילוי טפסי המועמדות שהגיש ובכל זאת נבחר להיות מועמד לראשות חברת נתגז הממשלתית. אלא שרגע לפני כן פנה אליו ישראל כץ והציע לו להיות יו"ר נמל אשדוד. שילה העדיף לעמוד בראש חברה גדולה יותר, אבל אז צצו דיווחים על אי ההתאמות בטפסים שמילא, מועמדותו נפסלה והוא יצא קרח מכל הכיוונים. אבל זה לא יהיה מפתיע כלל אם בקרוב יימצא לו בכל זאת תפקיד באחד הדירקטוריונים הממשלתיים.

האנשים שתמיד היו שם

שלמה פילבר, אברהם נתן וששי שילה הם משל. הם דמויות אחדות ברשימה ארוכה של אנשים, שעמה נמנה למשל גם יאיר שמיר, פעם יו"ר התעשייה האווירית ושר החקלאות, ועכשיו יו"ר חברת נתע הממשלתית. רשימה של אנשים שמסתובבים סביב הפוליטיקה והפוליטיקאים מסתובבים סביבם כי הם נאמנים וכי הם פוקדים למרכז הליכוד וכי הם שם. כבר שנים הם שם, עוברים מדירקטוריון לדירקטוריון, מחברה ממשלתית אחת לאחרת, לפעמים הם בדירקטוריון, לפעמים בהנהלה. לפעמים הם הופכים לבשר מבשרה של הפקידות הממשלתית ולפעמים הם משקיפים עליה מבחוץ, אבל הם תמיד שם - כל עוד בשלטון מצויה מפלגה שהם מזוהים איתה.

והם לא בהכרח לא מוכשרים או לא מלומדים. קורות החיים היבשים של אנשים כמו פילבר בדרך כלל מלמדים על התאמה לתפקיד, ולו מעצם העובדה שאנשים מסוגו תמיד היו שם וכך גם צברו את הניסיון שמקדם אותם לתפקידים הבאים. אבל יש עוד מאה כמוהם, אלא שלמאה האחרים אין סיכוי להתקרב למשרות בשירות הציבורי.

אם תתקבל הצעת החוק של ח"כ דודי אמסלם מהליכוד, אם כחלון ונתניהו ואיילת שקד וישראל כץ וחיים כץ יצליחו להדיח את אורי יוגב מרשות החברות הממשלתיות, את תפקידי הדירקטורים בחברות האלה יתפסו עוד ועוד אנשים כמו שלמה פילבר, שהוא אולי מינוי בסדר כשלעצמו רק שיש עוד לפחות מאה איש ראויים לפחות כמוהו ולהם אין סיכוי להתקרב למשרות כאלה. כל עוד נתניהו בשלטון, הוא לעולם יבחר בפילברים למיניהם.

וככל שהמגבלות יוסרו, בדיוק כפי שמבקש דודי אמסלם מהליכוד לעשות בהצעת החוק שלו, שבינתיים לא ירדה מהפרק לחלוטין ורק נדחתה בשבועיים, רשימת המקורבים שתמונה תלך ותגדל. ככל שהרסן יוסר יהיו עוד ועוד מינויים של אנשים שמונו לא למרות הקרבה הפוליטית אלא בגללה. והחברות הממשלתיות יוצפו במינויים אפילו יותר הזויים ובעייתיים מזה של שלמה פילבר, האיש שחתם לפני 20 שנה על מאמר קונספירציה נגד רצח רבין ומאז התפכח, התקרב עוד לנתניהו וצבר גם כמה זכויות ניהוליות בזכות עצמו.

יוגב מנצח בשיח הציבורי

למנכ"ל האוצר שי באב"ד עוד לא מלאו 40. הוא כיהן בעבר כמנכ"ל אזור ישראל והמזרח הקרוב בחברת הספנות צים וכמנכ"ל הרשות השנייה, יש לו תואר ראשון בכלכלה ובמשפטים ותואר שני בכלכלה ובמימון מ־LSE בלונדון, ולמרות זאת הוא לא הצליח להתקבל לנבחרת הדירקטורים. ביום ראשון בישיבת הממשלה עקץ שר האוצר את תנאי הקבלה של הנבחרת, ואמר שאפילו מארק צוקרברג לא היה מתקבל אליה. באב"ד וצוקרברג כנראה באמת לא היו מתקבלים לנבחרת, לפחות בסיבוב הראשון שלה, עת נדרשו לשם כך 15 שנות ניסיון. בהמשך הקל יוגב את תנאי הקבלה בדרישת הניסיון, אולם הרושם של נבחרת שמדירה צעירים מוכשרים נותר.

את הרושם הזה הולך שר האוצר לשנות. על פי החזון שלו הנבחרת תורחב ותנאי הקבלה אליה ישונו באופן שגם אנשים מתחת לגיל 45, אם צברו ניסיון מינימלי מתאים, יוכלו להיכנס. זה לא השינוי היחידי שמתכנן כחלון, אבל כרגע זה אחד העיקריים. בסביבתו מבטיחים שזה לא אומר שהנבחרת תהפוך להיות כר למינויים פוליטיים, וזה גם יהיה המבחן העיקרי שלו ושל המהלך הזה.

חוסר האמון של כחלון ביוגב קיבל בשבוע האחרון רוח גבית מכל פוליטיקאי מתוסכל שלא הצליח להכניס מקורבים לחברות הממשלתיות, וקפץ משמחה לאיד. כחלון נצבע בצבעים של מינויים פוליטיים אף שהוא חוזר ומתעקש שהוא לא סוחב איתו שום מחוייבות לחברי מרכז הליכוד או לפוליטיקאים שמשרתים אותם. השבוע הוא השאיר פתק מראש בישיבת ועדת השרים לחקיקה ובו התנגדות להצעת החוק המסוכנת של דודי אמסלם. אם כחלון רוצה לבדל את עצמו באמת מהמינויים הפוליטיים, כשברקע טרפת הפוליטיקאים שרק רוצים להחזיר את עטרת המינויים ליושנה, הוא כנראה יצטרך לעשות יותר.

בינתיים ההתלהמות של הפוליטיקאים מסדרת ליוגב ניצחון בנקודות בשיח הציבורי, אף שאפשר להבין למה שר האוצר מתקשה להתמודד עם פקיד כמוהו ואף שאפשר לדמיין את יוגב ממרר את החיים לשרי הממשלה, ולא תמיד בצדק.

הסיפור האמיתי הוא נתניהו

אבל הסיפור האמיתי של המינויים הפוליטיים הוא נתניהו. כהונתו הנוכחית עומדת בסימן שחרור טוטאלי של מחסומים - נתניהו עושה מה שבא לו בלי לדפוק חשבון לאף אחד, כל עוד זה לא עשוי לסבך אותו בפלילים. מי היה מעלה על דעתו שראש ממשלה יכהן במקביל כשר חוץ וכלכלה ותקשורת ושיתוף פעולה אזורי, ידיח רגולטורית אחת (אורית פרקש מרשות החשמל), ידרוך על הראש של רגולטור אחר (דיויד גילה ברשות ההגבלים העסקיים), ינסה להעביר החלטה שמאפשרת לו בהליך פשוט יחסית לפטר כל פקיד ממשלתי לפי שיקול דעתו, וגם יכריז על כוונתו לבטל את ועדות האיתור שאמורות לבחור את האנשים הטובים ביותר לניהול המדינה. בקצב הזה מפחיד לדמיין לאן עוד אפשר להידרדר בשלוש השנים שנותרו לו, על הנייר, עד לבחירות הבאות.