"הג'יהאד הפמיניסטי" כנראה לא הושלם

גילוי נאות: אני מיודד עם עו"ד ליאור אפשטיין ומחבב אותו. הוא מקוטלג אצלי ביחד עם משפטנים כדניאל פרידמן, יראון פסטינגר, יורם שחר ואביגדור פלדמן, שחולקים גישה חשדנית, חתרנית ואפילו אנרכיסטית כלפי מערכת המשפט. יש להם מחשבה רעננה ומקורית, והם אף פעם לא משעממים, עניין בהחלט לא טריוויאלי בעולם הפוליטיקלי קורקט הנוקשה והצדקני שמאפיין בדרך כלל את הברנז'ה המשפטית.

בראיון עם ארי ליבסקר ב"מוסף כלכליסט" האחרון התמקד אפשטיין במה שהוא מכנה "ג'יהאד פמיניסטי" שהכריז מלחמה על הגברים בכלל ועל לקוחותיו בפרט, שאם תשאלו אותו כולם גדיים זכים. לאפשטיין יכולת וירטואוזית לשלב בין אינטרס מקצועי של הגנה על גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ובין משנה סדורה המתריעה נגד ההחשכה והבערות, לטענתו, שהנשים מאיימות להפיל על המרחב הציבורי והתרבותי שלנו. ובכל זאת, סתירה קלה עולה מדבריו. על אחד החשודים הוא אמר שהיה לו מזל שהמקרה שלו התרחש "למזלו כשהמנגנונים, קרי המשטרה והפרקליטות, עוד לא נכבשו בידי המהפכה (הפמיניסטית, מ"ג)". אלא שאותם מנגנונים בדיוק החליטו לסגור את התיקים נגד עמנואל רוזן, ירון ברלד והבעלים של אלנבי 40. אז כנראה שהם לא ממש נכבשו. אפילו את הנשיא משה קצב הם ניאותו לפטור בהסדר טיעון מקל, אלא שבאיוולתו הוא דחה אותו.

נראה, אם כן, שהבעיה של אפשטיין היא פחות עם המנגנונים ויותר עם עיתונאיות כדוגמת הדס שטייף, עם תנועת ה"אחת ועוד אחת" ועם שאר חוליות הג'יהאד. אלא שגם הם אינן מהוות אמיתית מבחינתו. להפך. בלעדיהן אפשטיין נובל. בלעדיהן אין משנה סדורה, ונשארים רק עם הפרנסה ועם האינטרס המקצועי.

עו"ד אפשטיין. שכח שהתיק נגד עמנואל רוזן נסגר צילום: עמית שעל

ובכל זאת, חשוב להתחקות אחר המגמות המשפטיות שהתפתחו אצלנו בתחום עבירות מין. בצדק אפשטיין מאבחן את קטגוריית ההטרדה המינית כ"תחום חוץ־זירתי", כלומר נטול זירת פשע, שמתנהל במוחם של המעורבים. אבל הייחוד החשוב של עבירות המין הוא עקרון הכלים השלובים, לפיו ייגרעו זכויות הנאשם ככל שיתחזקו ההסדרים המשפטיים המגנים על כבודה ומעמדה של המתלוננת. ואכן, בשנים האחרונות הוטו ההסדרים האלה לטובת המתלוננות: בוטלה דרישת הסיוע לטובת ההתמקדות ב"מילה מול מילה"; חל איסור לחקור מתלוננת על עברה המיני; פרקליטת המדינה לשעבר עדנה ארבל הנחתה לא להעמיד לדין בגין תלונת שווא בסכסוך משפטי (ההנחיה בוטלה לאחרונה); התעלמות מסתירות בגרסת המתלוננת; והרחבת גבולות האינוס במרמה והאינוס הווירטואלי.

כל אלה הם תוצר של שינוי מבורך בתרבות המשפטית, שעד אמצע המאה שעברה התייחסה לנשים כאל "הכושי של העולם", כהגדרת ג'ון לנון, והתירה למשל לבעלים לאנוס את נשותיהן ולמפקדים ולבוסים לנהוג בכפופות להם ככל העולה על רוחם. כאן נכנס לתמונה עו"ד אפשטיין, שמנסה להחזיר את המחוג לאחור, או לאמצע, תלוי בנקודת המבט. לצורך כך הוא מגייס להגנה המשפטית את המשנה הסדורה שלו, ואפילו את השיח החוקתי, למשל זכותה של אישה לקיים יחסי מין בפומבי. הוא לפחות מוכן להודות שחלק מהקליינטים שלו התנהגו מגעיל. מגעיל זה כמובן לא בהכרח פלילי. אם כך, מה רע בהסדר שלפיו עבירה פלילית מגעילה תגרור סנקציה פלילית ושטיפה ציבורית-תקשורתית, ואילו התנהגות מגעילה בלבד תגרור שטיפה בלבד?