סביר שזכויות הפנסיה יישמרו, כי אין סיבה לגעת בהן

אל תמהרו לנטוש, ממליץ צו הביניים שהוציא השופט, הזכויות יישמרו גם אם תעזבו בתוך 45 יום ממועד ההכרעה בעתירה לגופה. את העתירה, שתידון ב־27 ביולי, הגישו איגוד הבנקים ואיגוד חברות הביטוח.

החשש, שהמפקחת על הבנקים חדוה בר שותפה לו, הוא שבכירים במערכת הבנקאית יודיעו כבר עכשיו על עזיבה המונית כדי לא לסכן זכויות פנסיוניות שצברו ואולי יקוצצו תחת מגבלת 2.5 מיליון השקלים בשנה. כבר היום נדרשים חלק מהעובדים להגיש הודעות פרישה מוקדמות, 90 ימים לפני כניסתו של החוק לתוקף.

החיפזון מן השטן

האם ניתן ללמוד מצפירת הרגעה זו על סיכויי העתירה? בשלב זה מזדהה דנציגר עם החשש לנטישה המונית עכשווית כתוצאה מחוסר הוודאות. לכן הוא מקפיא את המצב ונותן לעובדים וגם לבנקים זמן לכלכל את צעדיהם.

שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר צילום: דודי ועקנין

ומה זה אומר לגבי העתירה עצמה? "ההצדקה להוצאת צו הביניים", כותב דנציגר, "מתגברת על רקע השאלות העולות בעתירה, חלקן שאלות תקדימיות המתייחסות להסדרים שאינם מוכרים במדינות אחרות בעולם". המשפט הזה מבטא חשדנות מסוימת כלפי הסדרים שאין להם אח ורע בעולם. הנטייה הישראלית לאמץ הסדרים כאלה מתגברת כאשר נדמה שהתכלית היא ראויה. ואז מצטרפת גם הנטייה לגהץ מכשולים משפטיים, והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט שותף לדעותיו של דנציגר בעניין. רק לאחרונה אישר בג"ץ למפקחת על הביטוח דורית סלינגר להקים קרן פנסיה חדשה לעובדים מוחלשים, כאשר הסמכות החוקית שלה לעשות זאת בחוזר, ולא בחוק, מוטלת בספק.

הבנקאים הם לא בדיוק חביבי הקהל. כחלון וגפני שמעו על השכר שהם מחלקים לעצמם ומיהרו להגביל אותו בחוק, תוך עקיפת משרד המשפטים. החיפזון הזה הותיר אי־ודאות לגבי זכויות שכבר נצברו. ניקח בכיר בבנק, בגיל 60, שצבר זכויות פנסיוניות וזכויות לפיצויי פיטורים בגובה של 7 מיליון שקל. עכשיו הוא לא יודע כמה ואם בכלל יחתוך לו החוק החדש. לכן, כדאי לו למהר ולעזוב עם הבוכטה, ואולי למצוא תפקיד במקום אחר. דנציגר מאפשר לו להשהות את ההחלטה עד אחרי ההכרעה בעתירה.

ההנחה של ליכט לא הספיקה

לפני הפנייה לצו הביניים פנו הבנקים לליכט שייתן חוות דעת לאוצר ולבנק ישראל. ליכט מבין שהפגיעה בזכויות מוקנות גובלת באי־חוקתיות, ועם זאת סירב לגבש חוות דעת. מכתבו רצוף תמרונים והסתייגויות. ועדיין, הפרשנות שלו תומכת בבנקאים. "הנחתנו הפרשנית היא כי המחוקק לא התכוון לפגוע בהתנהלות התקינה של התאגידים הפיננסיים בתקופה רגישה זו", כתב ליכט, "ואף לא התכוון לפגוע בעובדים מעבר לנדרש כדי להגשים את תכלית החוק, הצופה פני עתיד ומשדרת מסר עקרוני־ערכי".

הבנקאים סירבו להסתפק בהנחתו הפרשנית ואתמול קיבלו את קביעתו של דנציגר שלא תיגרע אגורה מהמיליונים שכבר נצברו, עד להכרעה בעתירה או עד לביטול צו הביניים.

אז נכון שחוק של הכנסת גובר על הצעת חוק ממשלתית, אבל כשמדובר בזכויות עבר — שעצם הפקעתן אינה ברורה וטעונה פרשנות — סביר שתיבחר האופציה ששומרת עליהן. כך מניח ליכט, כך מאותת דנציגר.