חקר ביצועים: בממשלה לא סופרים את הנגידה

כחלון: מומחים? למי אכפת

שר האוצר משה כחלון אמר בסוף השבוע שעבר כי בכוונתו להוריד מסים. בדיוק שבוע קודם אמרה נגידת בנק ישראל כי "לא יהיה מנוס מהעלאת מסים", כדי לשפר את השירותים הניתנים לציבור ולחזק את הצמיחה במשק. הנגידה היא הסמכות הכלכלית הבכירה במשק; ההבנה הכלכלית שהיא ואנשי בנק ישראל צברו במשך השנים היא הגדולה ביותר שיש כאן. ייתכן שמעמדה נשחק, אך היחס לדבריה הוא חלק מתופעה רחבה ומדאיגה יותר: בעידן הנוכחי, שבו העובדות נתפסות בציבורים גדולים כגמישות לחלוטין והאמת נזילה, גם את הידע והניסיון המקצועי אפשר לרמוס. אז מה אם אנשי המקצוע, אלה ששולטים במטריה, מכירים את המודלים ועוקבים אחר הנעשה בכלכלות אחרות, חושבים שצריך להעלות מסים. מי הם בכלל אנשי המקצוע - הפרופסורים והדוקטורים, היועצים המשפטיים, מבקר המדינה, בית המשפט - בעולמם של הפוליטיקאים המכורים לדעת הקהל? סתם נודניקים שמתעקשים להרוס את המסיבה. שישתקו כבר.

גלית חמי

שר האוצר, משה כחלון צילום: צביקה טישלר

חברה מסתורית בונה

שמרון: מה הוא מסתיר

הוועדה לתכנון ובנייה בירושלים אישרה פרויקט גדול ויקר בעיר, שאותו מקימה חברה הרשומה באיי הבתולה. רישום חברה באיי הבתולה, להבדיל מרישום בישראל וברוב העולם, אינו מחייב אותה לחשוף מי בעליה. במילים אחרות, חברה שאין דרך לדעת מי הבעלים שלה (ומה מקורות המימון שלה) מחזיקה בקרקע יקרה בירושלים ומקימה עליה פרויקט נדל"ן. נציג החברה בארץ, אגב, הוא עו"ד דוד שמרון, פרקליטו של ראש הממשלה. אפשר לתהות אם נציג אחר היה מקבל אישור דומה, ובעיקר ראוי לקוות שלא יהיו עוד כאלה פרצות. הרי כשחברה נכנסת לבורסה, או במקרים שבהם חברה זרה קונה חברה ישראלית שעוסקת בתחומים שהוגדרו רגישים יותר, הרגולטור בודק אותה בציציות. הנדל"ן הוא כיום השוק המשברי ביותר בישראל, והטעון ביותר - כלכלית, רגשית, היסטורית (אלה אדמות התקומה הציונית, בכל זאת); הוא מחייב רגולציה ערנית יותר.

אמיתי גזית

עו"ד דוד שמרון צילום: מיקי נועם אלון

מנכ"ל הבורסה מפטר

בן זאב: שולף מהר מדי

קצת אחרי שמונה למנכ"ל הבורסה ועוד לפני שנכנס לתפקיד, איתי בן זאב כבר נשא נאום בכנס של רשות ניירות ערך. הנוכחים הרימו גבות, מה הוא כל כך ממהר לדבר. השבוע התברר שבן זאב הוא אכן מהממהרים. רק שבועיים אחרי שנכנס לתפקיד כבר דאג להיפרד מהמשנה למנכ"ל ומסמנכ"ל השיווק, שני אנשים שמונו בידי קודמו, יוסי ביינארט, ניסו לשנות את התרבות הארגונית ובאופן טבעי לא היו אהודים במיוחד על ועד העובדים החזק. יש שיאמרו שבן זאב הגיע מוכן ורוצה לנקות את השולחן. יכול להיות שהם צודקים, אבל כניסה דרמטית כזאת מייצרת ציפיות גבוהות מאוד להמשך הדרך.

סופי שולמן

איתי בן זאב, מנכ"ל הבורסה החדש צילום: אוראל כהן

קרבות השבת: הפשרה מושתקת

אם זה היה תלוי בכמה ח"כים חילוניים ודתיים שמקדמים פשרה בנושא, משבר חוק השבת בראשית השבוע היה נמנע. היוזמה שלהם, ברוח אמנת גביזון־מדן, היא מעין "שטחים תמורת שלום", לפחות מבחינת החילונים: הם יוותרו על המסחר בשבת במרכזי הקניות הגדולים שמחוץ לערים, ובתמורה יקבלו הכרה רשמית בפעילויות בתוך הערים, באירועי תרבות, בפיצוציות ובתחבורה ציבורית חלקית, למשל לבתי חולים ואזורי בידור. להצעה הזאת יש רוב בכנסת, ומי שחוסם אותה הן דווקא המפלגות החרדיות. דעת הקהל בציבור שמאחוריהן, כך נראה, אינה מוכנה לשום פשרה על השבת. אבל ממעקב אחר התקשורת החרדית מתקבל הרושם שהציבור הזה כלל לא מודע לערי הקניות שפועלות בשבת ברחבי הארץ; אם היה יודע עליהן, אולי היה מבין כמה מביך המאבק על פיצוציות בתל אביב.

שחר אילן

פיצוציה בתל אביב צילום: צביקה טישלר

השר לשעבר הלך לעולמו

נאמן: המפשר האולטימטיבי

הקריירה של יעקב נאמן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, היתה שילוב מיוחד במינו בין הפרטי לציבורי. במשך השנים הוא דילג בין משרדו בהרצוג־פוקס־נאמן ללשכות הציבוריות של מנכ"ל משרד האוצר, שר האוצר ושר המשפטים (תפקיד שבו כיהן פעמיים).

ובשלל תפקידיו הוא היה עורך דין: דיסקרטי, עוקף מוקשים, חותר להידברות, ומעל הכל נאמן. לכן היה מבוקש כמתווך וכמפשר האולטימטיבי, מקומבינות מפוקפקות כחנינת אנשי השב"כ בפרשת קו 300 עד ועדות ממלכתיות בענייני גיור וחוקה. והוא גם השתייך למילייה צר של עורכי דין שבכירי הפוליטיקאים הרבו להתייעץ איתם (לצד רם כספי, אמנון גולדנברג ויגאל ארנון). בנימין נתניהו, אפשר לשער, יכול רק להצטער שבשנים האחרונות לא היה נאמן בסביבתו.

משה גורלי

יעקב נאמן ז"ל צילום: ענר גרין

אובמה: מחטף אחרון ופרידה

ארצות הברית וקובה מיהרו לחתום השבוע על הסכם שיתוף פעולה לשמירה על ניקיון מפרץ מקסיקו מכתמי נפט ושאר פסולת, שאמור להגן על חופי שתי המדינות מזיהום מסוכן. הזריזות נבעה מהעובדה שבעוד שבוע ייכנס לבית הלבן דונלד טראמפ, שלאחר ניצחונו כבר איים בטוויטר להקפיא שוב את היחסים בין המדינות אם קובה לא "תדאג טוב יותר לקובנים". מקורביו הסבירו כי טראמפ ידרוש שינויים מרחיקי לכת בתחומי חופש הדת וזכויות האדם בקובה. זה טראמפ: מפליא באמירות שפוגעות בחופש ובזכויות האדם, אבל דורש אותם ממדינות אחרות. מתיימר לקדם מטרה טובה, אבל עושה זאת בכוחנות, באיומים, תוך כוונה לדרוס מהלך טוב אחר. ה"התנהגות הנשיאותית" שלו מסתמנת כזיהום שמתפשט. גם לזה עוד נצטרך להתרגל.

תמר טוניק

מימין: אובמה וטראמפ. מחטף אחרון צילום: איי פי, אי פי איי

אובר: כסף גובר על זכויות

דובאי רוצה לצרף 1.3 מיליון נשים לשוק העבודה בתוך 15 שנה, אבל היא לא רוצה לאפשר להן לנהוג. הפתרון? שירותי הזמנת נסיעות. אובר האמריקאית לא היססה לפני שקפצה על ההזדמנות להתרחב, בדיוק כפי שעשתה ביוני האחרון, כשגייסה 3.5 מיליארד דולר מקרן סעודית. בתגובה לביקורת על שיתוף הפעולה עם מדינה הפוגעת בזכויות נשים מסרה אובר אז ש"נשים צריכות לנהוג, אבל אם אסור להן נשמח לסייע להן להתנייד"; הפעם נמסר ששידוך בין נשים מוחלשות לשירותי הסעות הוא בגדר win win לכולם. כחברת טכנולוגיה אובר מזוהה עם קִדמה וחדשנות, אבל עוד ועוד חברות כאלה מוותרות בקלות על זכויות של אחרים בשביל עוד קצת כסף; ראינו את זה לאחרונה בהיענות של גוגל ואפל לדרישות של המשטר הסיני, למשל. חדשנות, כך נראה, נהפכה למטרה בפני עצמה, מנותקת מההשלכות שלה בעולם האמיתי. רגע לפני השבעת טראמפ, הגישה הזאת צריכה לעורר דאגה.

הגר רבט

אובר. מוותרת על זכויות נשים בשביל עוד כסף צילום: בלומברג

המונדיאל יגדל

פיפ"א: האבא של הציניות

פיפ"א, ארגון הכדורגל העולמי, הגדיל את המונדיאל מ־32 נבחרות ל־48 נבחרות. כולן יידחפו לתוך פורמט בלתי אפשרי ולא הוגן, שמתמטיקאים ואנשי כדורגל הזהירו מפניו. גם בקרב אוהדי הכדורגל התעוררה התנגדות למסגרת המורחבת. אבל לאף אחד בפיפ"א לא אכפת; מדובר בחבורה של עסקנים, שבחיפוש אחרי עוד קצת כסף הפסיקו מזמן להתעניין בכדורגל, באוהדים, בהמלצות של מומחים מקצועיים. אם אתם רוצים לדעת לאן יכול להוביל עידן הפוסט־אמת, מה קורה לציניות כשהיא מפסיקה להתעניין במציאות, תסתכלו על פיפ"א, הוא עושה את זה כבר שנים.

אוריאל דסקל

גביע המונדיאל. טוב לכיס, פחות לכדורגל צילום: אי פי איי