נער הכאפות התעורר

פסקת ההתגברות, חוק ההמלצות. חוק המרכולים. המשברים היזומים של ממשלת נתניהו נשמעים כמו סיסמאות גיוס מימי הרדיו התמימים. ובדיוק כמו סיסמאות הגיוס ההן, צמד המילים המכובסות, הניטרליות כשלעצמן, מסתיר מאחוריו פוטנציאל מלחמה וחורבן.

עד לא מזמן החייל המצטיין דוד ביטן היה הראשון להתגייס לכל קריאה. אלא שביקוריו התכופים במשרדי להב 433 כפו עליו שתיקה והזניקו לחזית את החייל הנאמן דוד אמסלם, רס”ר פוליטי נטול עידון, שכמו הרבה רס"רים בנה קריירה מדקלום סיסמאות ריקות.

ועכשיו פתאום גלעד ארדן. נער הכאפות של בנימין נתניהו, הח”כ שראש הממשלה נהנה להשפיל בכל הזדמנות, החליט להצטרף לפלוגה הרובאית. “אם יש נושא שצריך ללכת עליו לבחירות, פסקת ההתגברות זה הנושא”, הזדרז ארדן הנחרץ להתייצב בקו הראשון. עד לפני ימים ספורים איש לא ידע מה זה “פסקת ההתגברות”, מה היא מפסיקה ועל מה היא מתגברת. והנה, בן רגע היא הועלתה למדרגת “אם יש נושא שעליו הולכים לבחירות”.

אמיץ, עד שנדרש לעמוד על שלו

ארדן התעורר על הצד הקשוח שלו. זה בהחלט מרשים. אבל צריך להזכיר לו שהוא כבר אכל לא מעט קש מ”אם יש נושא לבחירות” כאלה. הוא הרי נשכב לא פעם בעבור נתניהו על הגדר, רק כדי לגלות שהרוויח בעיקר שריטות באגו. ושעם כל הרצון להפוך לביטן, התכונה המובהקת שלו אינה בריונות אלא התקפלות מנומסת.

צריך להזכיר לו שכאשר הממשלה הושבעה, הוא סירב בנחישות להצטרף משום שלא קיבל את תפקיד שר הפנים שחשק בו. זה היה אקט פוליטי אמיץ לכל הדעות, רק חבל שהסתיים אחרי שבועיים בזחילה פנימה, לתפקיד שנתניהו הציע לו מלכתחילה.

וצריך להזכיר לו שתאגיד השידור החדש, מקור גאוותו וגולת הכותרת של הקדנציה שלו במשרד התקשורת, נרמסה בלי הנד עפעף עם כניסתו של נתניהו לתפקיד. וראש הממשלה גם לא היסס לומר ש”כל העניין חמק לו בצוק איתן”, ולרמוז שארדן בכלל סיבך אותו.

צילום: עומר מסינגר

וצריך להזכיר לו שנתניהו גם לא היסס בנאומו המכוער בדצמבר לעלוב במשטרה שתחת אחריותו ולומר שרוב המלצותיה מושלכות לפח. וכל מה שהיה לשר האמיץ לביטחון פנים לומר על זה היה שהוא “לא מסכים עם כל האמירות ולא עם הסגנון”. וצריך להזכיר לו שהוא אמנם העז להשמיע קול נגד החוק המרעיל שאוסר על המשטרה לסכם חקירות, אבל התקפל שוב ברגע האמת והצביע בעדו.

בדרך לחורבן האיזונים

לגבי פסקת ההתגברות עצמה, ובכן, היא לא פסקה היא תיקון דרמטי בחוק יסוד. והיא לא מתגברת, היא מחרבת איזונים של שלטון החוק. נכון, מארג הכוחות הנוכחי בין הרשויות אינו קדוש, ובדמוקרטיה נושמת וחיה ניתן לאזן מחדש. אבל הגרסה הממשלתית, כמו בכל אחד מ”תיקוני” האיזונים בקדנציה הנוכחית, היא כוללנית, גורפת ומחסלת. היא גסה, הן ברוחה והן בתוכנה. והיא לא נועדה לאזן אלא לאיין. לפרוק את העליון מכוחו ולהעבירו לממשלה.

ומה שמצער עוד יותר היא שאפילו חוסר המידתיות שלה הוכנס לקלחת לא ממניע אידיאולוגי טהור של איזונים ובלמים, אלא פשוט כדי לזרז בחירות – או לאיים בזירוז כזה. כל רשויות השלטון נכנסות שוב לסחרור חוקתי, ומסיבות אינטרסנטיות להחריד.

נכון, כחלון אומר שיתנגד, ובלעדיו הפסקה לא תעבור. אבל מי שסומך על כחלון, יתעורר בבוקר שבת עם חוק המרכולים. לכן נשאר רק לסמוך על תזזית האינטרסים של ביבי, שמשתנים חדשות לבקרים. אם מחר איום בהפלת הממשלה לא ישחק לטובתו, פסקת ההתגברות תפסיק להיות “נושא שעליו הולכים לבחירות”. או נושא בכלל.

כשזה יקרה, תהיו בטוחים שארדן שוב ייבעט, הוא וה”אם יש נושא” שלו. וביבי או מקורביו ירמזו שהשר הצעיר שוב סיבך אותנו.

לארדן יישאר ללקק עוד שריטה ברפיוטיישן, ולגלות שוב שאחרי כל כך הרבה שנים בטירונות, הוא עדיין עושה צעירות.