מקומות 50-41: מבוריס ג'ונסון ותרזה מיי ועד מתניהו אנגלמן

הפתיל של פצצת הברקזיט עומד להיגמר

בוריס ג'ונסון ותרזה מיי צילום: רויטרס, איי פי

שלוש שנים אחרי שאזרחי בריטניה החליטו במשאל עם לעזוב את האיחוד האירופי, התהליך ההיסטורי רחוק מסיום. אם ראש הממשלה בוריס ג'ונסון יקבל את מבוקשו, בריטניה תפרוש מהאיחוד ב־31 באוקטובר 2019, עם הסכם או בלעדיו. ראשת הממשלה המודחת תרזה מיי, שהתרוצצה במשך חודשים ארוכים בקו לונדון־בריסל בניסיון לגבש הסכם שיהיה מקובל על הפרלמנט, עזבה את דאונינג 10 בקיץ האחרון מובסת. מאז, דרמת הברקזיט רק מסתבכת והולכת, והליש"ט מאבדת גובה בקצב מדאיג. האופציות הנמצאות כעת על השולחן הן הסכם של הרגע האחרון שיגובש עם האיחוד האירופי; דחייה נוספת של תאריך היעד לעזיבה; קיומו של משאל עם חדש - או הגרוע מכולם, גירושים ללא הסכם שיצריכו מבריטניה גיבוש הסכמי סחר חדשים.

על פי תחזיות של מומחי סחר, ברקזיט ללא הסכם יביא לפקקי תנועה בנמלים בשל תסבוכות ביורוקרטיות חדשות, ועקב כך למחסור במזון טרי, חומרי גלם ואפילו תרופות, במשך שבועות ארוכים.

בחזית הסחר, בריטניה תהיה כפופה לארגון הסחר העולמי ותקנותיו. במקביל, אף שכבר לא תהיה מחויבת לחוקי האיחוד האירופי, היא תיאלץ לשלם מכסים למדינות האיחוד ומחירי המזון המיובא לבריטניה יזנקו. לחילופין, מוצרים בריטיים יהיו נתונים לחוקי פיקוח חדשים, אולי מחמירים יותר, ומדינות האיחוד עשויות להפסיק לייבאם.

בתחום ההגירה, בריטניה תהיה רשאית להגביל כניסת אזרחים מן האיחוד, אבל האיסור יהיה כמובן הדדי ויחול גם על בריטים המבקשים לחיות ולעבוד במדינות אירופה. בפועל, 5 מיליון בני אדם, בריטים ואזרחי האיחוד כאחד, עלולים לאבד את זכויותיהם לעבוד ולחיות במדינות המארחות אותן כיום.

ברקע האיומים הללו, דיפלומטים בבריסל אינם מנבאים סיכויי הצלחה גבוהים לתוכנית של חברי פרלמנט תומכי ההישארות למנוע תרחיש של עזיבה ללא הסכם. משכך, כישלונה של מיי לפייס את הפרלמנט והכתרתו של ג'ונסון לראש ממשלה מסתמנים כרצף אירועים מטלטל המשליך צל כבד על עתידה של הכלכלה החמישית בגודלה בעולם.

תמר טוניק

מקום 42: ישראל כץ, שר החוץ

מלך המחלפים עלול להיתקע במשרד רפאים

ישראל כץ צילום: רויטרס

לפני שלושה חודשים עזב ישראל כץ את משרד התחבורה, עליו היה אחראי כעשור, זמן שיא במשרד. הכהונה הארוכה הזו הפכה את השפעתו להיסטורית: לטוב ולרע, כץ ועולם התחבורה היו אחד. אז איך מסכמים עשר שנים במשרד, ומה מחכה לכץ במשרד החוץ? לזכותו ייזכר מהלך פתיחת השמיים לתחרות, מה שמאפשר לכל דיכפין לטוס לאירופה בכמה עשרות יורו לכיוון. עוד הוא ייזכר בזכות שבירת שני הנמלים על ועדי העובדים המיתולוגים שלהם, עם המהלך של בניית שני נמלים חדשים ופרטיים, כמו גם בניית מחלפים רבים בצפון ובדרום, אחרי שנים של הזנחת הפריפריה.

בצד החובה, כץ השאיר נדוניה שייקח עשור לכפר עליה בתחום התחבורה הציבורית והסעת ההמונים. בוקר וערב, הישראלים נפגשים בפקקי תנועה אימתניים בשערי המטרופולינים — והפקקים הללו רק הולכים ומחמירים. "הליקויים בתחום התחבורה הציבורית משמעותיים ביותר", סיכם זאת מבקר המדינה היוצא, יוסף שפירא, לפני כמה חודשים. "מצב זה רובץ לפתחו של משרד התחבורה, בראשות ישראל כץ".

כץ לא נותן לעובדות לבלבל אותו: את רכבת ישראל המתרסקת הוא השאיר לבצלאל סמוטריץ' (או מחליפו), כולל את ההבטחות לפתוח במלואו את הקו מירושלים לנתב"ג (שחוגג שנה להשקתו עם יותר ממאה תקלות). גם מצבה של הרכבת הקלה בתל אביב שברירי, וההבטחות שהכל יהיה בסדר עדיין דורשות הוכחה.

תפקידו החדש של כץ כשר החוץ אמור להיות מקפצה לתפקיד החלומות שלו, ראש הממשלה. כץ כבר אמר שיתמודד על התפקיד אחרי שנתניהו יפרוש. אבל לישראל יש רק שר חוץ אחד, כזה שמדבר בגובה העיניים של טראמפ ובאנגלית שהקונגרס אוהב לשמוע — וזה לא כץ, שספק אם אי פעם ישתחל לנעליים הללו. אם מוסיפים לכך את העובדה שלאורך שנים נתניהו טרח לפרק לרסיסים את משרד החוץ ושלוחותיו, לא ברור מה כץ עושה עם השלד שהוא קיבל לידיו. לאן כל זה הולך? בתסריט הטוב לכץ, נתניהו מפנה את בלפור וכץ מתמודד על ראשות הליכוד והממשלה מעמדת שר החוץ. בסיוטים של כץ, נתניהו יוצא מפלונטר הבחירות כמנצח, וכץ נותר זה שממנה סגני קונסולים במדינות ששמן מופיע בשלב השאלות ב"מונית הכסף". שגם היא, אגב, עומדת בפקק.

ליאור גוטמן

מקום 43: משה כחלון, שר האוצר

מלקק את פצעי הגירעון

משה כחלון צילום: רויטרס

אפשר לומר הרבה דברים על משה כחלון, אבל אי אפשר לומר שהוא לא בא לעבוד. בקדנציה שלו הוא הוביל שורה ארוכה של צעדים: רפורמת שטרום בענף הבנקאות, שנועדה להוזיל את האשראי למשקי הבית; תוכנית מחיר למשתכן, שנועדה לאפשר לזוגות צעירים לרכוש דירות בהנחה; תוכנית חיסכון לכל ילד; ביטול מכסים על שורת מוצרים; הוזלת הצהרונים ועוד. על הנייר, לפחות, כחלון קיים את ההבטחות לבוחריו. אבל הוא גילה בדרך הקשה שאת ההצלחה בהגברת התחרות בענף הסלולר לא קל לשכפל.

ניקח את תוכנית מחיר למשתכן, למשל: אם לתקופה מסוימת היה נראה שהאפקט הפסיכולוגי עובד, ושמחירי הדיור נבלמים, בשנה האחרונה הם שוב התעוררו. כל עוד לא נעשים צעדים דרמטיים בהגדלת היצע הנדל"ן, וכל עוד הריבית נשארת ברמתה הנמוכה, ספק אם ניתן להביא לשינוי אמיתי בשוק. היום כבר ברור שמחיר למשתכן נתנה פתרון נקודתי, לא הביאה לירידת מחירי הנדל"ן, ובעיקר עלתה למדינה כ־7 מיליארד שקל.

אולם הבעיה המרכזית בקדנציה של כחלון היא שמה שבעיקר נותר ממנה הוא גירעון. השילוב בין הגדלת ההוצאות לקיפאון בצמיחת ההכנסות ממסים עשה את שלו, ולקראת סוף השנה שעברה התברר כי הגירעון מרים ראש ושועט לכיוון ה־4%. זו בעיה שהממשלה החדשה תיאלץ לטפל בה, מה שאומר צעדי קיצוץ והגדלת מסים בהיקף של יותר מ־20 מיליארד שקל.

לאחר שכולנו צללה בבחירות שהיו באפריל, המפלגה התמזגה לתוך הליכוד ולא נודע כי באה אל קרבו. כחלון הצהיר בתחילה שברצונו להמשיך בתפקיד שר האוצר גם בממשלה הבאה; היום ההצהרות הללו נשמעות נחושות פחות, וההערכות הן שסיכוייו להישאר במשרד קלושים. אולי זה מה שעומד מאחורי הדיווחים על כוונתו לפרוש לאחר הבחירות. כחלון, מצידו, הכחיש.

עירית אבישר

מקום 44: איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת

מוכן להצטרף למועדון, שמהסס לקבל אותו

איימן עודה צילום: יואב דודקביץ

במועד הראשון של בחירות 2019, באפריל, התפצלו המפלגות הערביות - מה שהתבטא היטב במספר הקולות שקיבלו. אם בבחירות 2015 השיגה המפלגה המשותפת 13 מנדטים, באפריל 2019, לאחר הפיצול לשני גושים, קיבלו המפלגות 10 מנדטים בלבד - ושיעור ההצבעה במגזר הערבי ירד מ־63% ב־2015, ל־50% בלבד. הערבים, אפשר לסכם, לא נעו בכמויות אל הקלפיות.

כמה ימים לפני סגירת מועד הגשת הרשימות למועד השני של הבחירות, בספטמבר 2019, ולמרות חילוקי דעות לא פשוטים, הושגה הסכמה להתמודדות משותפת שלהן - כשבראש הרשימה ח"כ איימן עודה (חד"ש).

החזרה לריצה משותפת ברשימה אחת נועדה להחזיר את הבוחרים הערביים לחיק המפלגות המגזריות - כך שלכל הפחות ישחזרו את ההישג מ־2015. זו גם היתה הסיבה לכך שבסוף מאי 2019, תמכו הח"כים הערבים ביוזמתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפזר את הכנסת. ככל הנראה הם הצליחו להשיג את המטרה הזו.

חילוקי הדעות בין עודה לבין ראשי המפלגות האחרות צפויים להקשות על יצירת חזית משותפת בכנסת הבאה. עודה הכריז על נכונותו לשבת בקואליציה עם יו"ר כחול לבן בני גנץ, ועורר ביקורת בקרב המפלגות האחרות. הוא רוצה להשפיע מתוך הקואליציה, בעוד שותפיו אינם רוצים להיות חלק מהממשלה. במקביל עודה, ח”כ מאוד פרגמטי, הצהיר על שאיפתו להיות יו”ר האופוזיציה אם לא יהיה לבסוף חלק מהקואליציה המתגבשת.

עם זאת, חברי הכנסת הערבים יודעים לעבוד בשיתוף פעולה חשאי עם הקואליציה והממשלה בתמורה להקצאת כספים, הקמת כבישים ובתי ספר, והכרה ביישובים ערביים לא מוכרים מצד הממשלה. גם בקדנציה הקצרה של הכנסת ה־21, שארכה כחודש ימים בלבד, ראינו את שיתוף הפעולה הזה.

בהצבעה החשאית לבחירת מבקר המדינה מתניהו אנגלמן בתחילת יולי, תמכו במינוי גם שני ח"כים מהאופוזיציה - שגורמים בליכוד טענו כי הם מהמפלגות הערביות. במהלך הקדנציות האחרונות הובטח לח"כים ערבים שמשרד הפנים יכיר ביישובים לא מוכרים וכי יוקצו להם משאבים. ההסדר הזה צפוי להימשך גם בקדנציה הבאה.

צבי זרחיה

מקום 45: אהוד ברק, מתמודד ברשימת המחנה הדמוקרטי

הקאמבק שלא היה

אהוד ברק צילום: רויטרס

כשאהוד ברק הכריז על התמודדותו לכנסת במסגרת מפלגת ישראל דמוקרטית, השאלה המתבקשת היתה "למה לו". ברק כבר היה ראש הממשלה, שר ביטחון, שר חוץ ורמטכ"ל; הוא אדם אמיד מאוד שמעורב בעסקים רבים, בהם חברה אופנתית לקנביס רפואי (אינטרקיור). בשעותיו הפנויות הוא נוהג לעקוץ בטוויטר את בנימין נתניהו וממשלתו, ולפרוט על פסנתר בדירתו הצופה לים במגדל אסותא שבתל אביב.

ברק יכול היה להישאר ביציע הממוזג הזה ולצייץ כשמשהו מרגיז אותו. במקום זאת, הוא בחר לקפוץ למגרש הפוליטי והקים מפלגה חדשה, אליה גייס את האלוף יאיר גולן, התעשיין קובי ריכטר, המשפטנית יפעת ביטון ואחרים. הנחת העבודה שלהם היתה שהמרכז־שמאל צמא למנהיגות כריזמטית, ושחזרתו של ברק תתקבל בתמיכה נרחבת שתגרום לירידה בכוחה של כחול לבן, ותאפשר לבסוף מפץ פוליטי ואיחוד רשימות.

החלום הזה קרס באופן בלתי צפוי עם התפוצצותה של פרשת ג'פרי אפשטיין, עבריין המין ואיש העסקים שקיים קשרים עסקיים עם ברק. הימין עשה מהקשרים האלה מטעמים. כש"דיילי מירור" הבריטי פרסם תמונה של ברק בכניסה לביתו של אפשטיין, כשפניו עטופות למחצה בצעיף, לא עזרו ההסברים על יום קור בניו יורק. ברק, אסטרטג קר רוח, הבין שחלום הגוש הגדול התאייד.

בצר לו, הוא נחלץ למשימה אחרת לטובת השמאל: הצלת מרצ, שריחפה על גבול אחוז החסימה. ברק רתם את ישראל דמוקרטית למרצ, ולשם כך הסכים להתנצל בפני הציבור הערבי על אירועי אוקטובר 2000, באירוע שהזכיר את התנצלותו בפני עדות המזרח ב־1997 (וגם היה אמין באותה מידה). לשתי הרשימות האלה נוספה סתיו שפיר, שעזבה את מפלגת העבודה, בתקווה (שנכזבה) שתגרור איתה עוד פורשים. כדי להרגיע את הספקנים, ברק הודיע שיוותר על האגו, וקיים: ברשימה המאוחדת, שנקראה ישראל דמוקרטית, הוא שובץ במקום העשירי.

בשבוע שעבר, כשהבחירות הוכרעו, התברר שגם הפנטזיה הזו התרסקה כמעט לחלוטין: ישראל דמוקרטית קיבלה חמישה מנדטים, עלייה של מנדט בודד מהתוצאה של מרצ בבחירות אפריל. ברק נותר מחוץ לכנסת. בשעה ששורות אלה נכתבות עדיין לא ברור כיצד תיראה הקואליציה הבאה ומי יעמוד בראשה, אבל ברור שלברק לא יהיה בה חלק. ככה זה: גם אסטרטגים קרי רוח טועים לפעמים. אבל לכמה מהם יש פסנתר מול הים לחזור אליו?

צבי זרחיה

מקום 46: נעם רותם, האק־טיביסט

צייד הביבי־בוטים

נעם רותם צילום: עמית שאבי

כמה השפעה כבר יכולה להיות לשני אנשים, בלי תקציב, בלי משאבים אדירים ובעיקר עם זמן פנוי? במקרה של ההאק–טיביסטים (האקרים־אקטיביסטים) נעם רותם ויובל אדם התשובה היא: השפעה גדולה דיה בכדי שראש הממשלה נתניהו ישתלח בהם אישית. בשנה האחרונה הפך רותם לדמות מרכזיות בזירה האקטיביזם הפוליטי ומהדמויות החשובות בזירת הסייבר המקומית - הן בזכות פעילותו לזיהוי פרצות אבטחה ברשת, אבל גם ובעיקר בזכות "פרויקט הבוטים" שחשף רשתות של חשבונות מזויפים שהפיצו סטטוסים פוליטיים ברשתות חברתיות, בעיקר בטוויטר.

לאורך השנה שחלפה הוא איתר כמה רשתות, כמו רשת חשבונות חובבי נתניהו שכנראה הופעלה מחו"ל ורשת חובבנית מקומית שתמכה בבוגי יעלון. החשיפה הגדולה ביותר הגיעה באפריל: חשיפה של רשת בת מאות חשבונות מזויפים שהפיצה 130 אלף ציוצי תמיכה בנתניהו. התחקיר, שנחשף במקביל ב"ידיעות אחרונות" וב"ניו יורק טיימס", העלה חשדות לעבירות פליליות כמו התחזות; אם יוכח גם שהרשת הופעלה על ידי הליכוד, הדבר יהווה לכאורה עבירות על חוק דרכי תעמולה ומימון בחירות.

מי שחיפש הוכחה לממצאי התחקיר קיבל אותה כשטוויטר הסירה חשבונות שזוהו כחברים ברשת. אבל במאבק על דעת הקהל, נתניהו השתמש בפרשה כדי ללכד את המחנה שלו: הוא כינס מסיבת עיתונאים שבה סילף את ממצאי התחקיר כאילו טענו שהציוצים נכתבו על ידי רובוטים (הטענה האמיתית היתה שמספר קטן של צייצנים השתמשו בזהויות בדויות רבות), הציג צייצן מתומכיו בשם "קפטן ג'ורג'" (גיורא עזרא, מתווך נדל"ן מיבנה), וניסה למתג את החשיפה כהתנשאות שבטית בהכריזו "פעם קראו לנו צ'חצ'חים, עכשיו קוראים לנו בוטים".

בחודשים שלפני בחירות ספטמבר נדמה היה שהמאמץ הדיגיטלי מקבל פרופורציות. מותר להניח שההחלטה של גוגל שלא לפרסם תעמולת בחירות, ושל פייסבוק לפרסם תעמולה רק אם המפרסם מזוהה, ריסנה את המפלגות. נכון, היו ניסיונות להפיץ ברשתות טענות נגד אהוד ברק בפרשת ג'פרי אפשטיין, והיו ניסיונות לתמרן את גוגל כך שיציג תשובות שמציירות את אביגדור ליברמן כסוכן קג"ב, אבל קשה לומר שמישהו השתכנע מכך. לפי שעה, דעת הקהל הישראלית עוד ממתינה לספינר שיצליח לתמרן אותה באמצעות הרשתות החברתיות, בדרכים שהופכות משוכללות יותר ויותר.

עומר כביר ושחר אילן

מקום 47: יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה

לא הולך לשום מקום

יאיר נתניהו צילום: יאיר שגיא

ספק אם ישנם בעולם עוד בני 28 שנהנים מעוצמה כמו זו שבידי יאיר נתניהו. בנו של ראש הממשלה אינו נושא בתפקיד רשמי, אבל נחשב לבעל השפעה עצומה על אביו, מי שלוחש על אוזנו על פי דיווחי שרים בכירים, ומי שמשנע מהלכים פוליטיים משמעותיים - מחקיקות כמו "חוק המואזין" ועד הדיווחים על מעורבותו במינויים בכירים, כמו במינויו של אמיר אוחנה לשר המשפטים.

הכוורת של הבן, שאת חלקה אסף בשירותו הצבאי בדובר צה"ל, מקיפה את האב: יונתן אוריך הוא דוברו של נתניהו מטעם הליכוד, טופז לוק הוא מנהל המדיה החברתית של רה"מ, שיר כהן היא יועצת ראש הממשלה לתקשורת. לחבורה הזו יש תפקיד קריטי: חגורת החברים מדובר צה"ל שומרת על נתניהו האב בתוך תיבת התהודה של הבן, ומהווה ציר משמעותי בתיווך בין ראש הממשלה ובין העולם שמחוץ ללשכתו.

אבל כל הכוח הזה אינו מספיק, כנראה, כי יאיר נתניהו חי בטוויטר. הזרקורים שהוא מקבל על הבמה הציבורית הזו הם סם החיים שלו (למרות שאביו מקפיד להציג אותו כאדם פרטי). כמה ממכתמיו הנאים מהתקופה האחרונה: רבין "רצח ניצולי שואה באלטלנה" וגם "הביא למותם של 2,000 ישראלים", אהוד ברק הוא "תרח זקן, שיכור מוויסקי ודמנטי", והעיתונאי אמנון אברמוביץ הוא "פח אשפה, טיפש, תועמלן סובייטי".

גורלם של שני הנתניהו'אים, האב והבן, כרוך זה בזה. אם ראש הממשלה ייאלץ לרדת מהבמה הפוליטית לאור המצב הסבוך שנוצר אחרי סבב הבחירות הנוכחי, בנו יאבד חלק גדול מההשפעה הניכרת שיש לו היום. ובכל זאת, אפשר להמר בביטחון שהקשרים, הכסף והפה המטונף ישאירו אותו באור הזרקורים עוד זמן רב. אפשר להמר גם שזה יסב לו הנאה מרובה.

צבי זרחיה

מקום 48: שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה

באין מעצורים

שרה נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

קשה לדבר על שרה נתניהו. קשה, כיוון שהרצון לנהוג בכבוד בגברת הראשונה, הן כיוון שזהו צו הנימוס והן נוכח מעמדה, מתנגש חזיתית באווירה הסובבת אותה. הדיווחים על יחסי אנוש קשים ועל רדיפת סממני כבוד מלווים את נתניהו עוד מהקדנציה הראשונה של בעלה, אבל נדמה שבשנה־שנתיים האחרונות הסכר נפרץ סופית - מהרשעתה בניצול של טעות הזולת ב"פרשת המעונות" ("הנאשמת עשתה מעשים לא ראויים בכספי ציבור", קבע השופט); דרך חשיפת ההקלטות שבהן היא נשמעת צווחת על אחד מיועצי הזוג נתניהו ("אשת מקצוע, אישה משכילה, פסיכולוגית, BA, MA, זהו!"); ועד הדיווחים כיצד שומרי הראש שלה מנעו ממנה להיכנס לתא הטייס במטוס אל על ולנזוף בטייס שלא הכריז על נוכחותה בטיסה.

מחול השדים הזה לא מפחית בגרם את השפעתה ואת כוחה הפוליטי של הגברת נתניהו. קשה להתעלם מהיקף הדיווחים על מעורבותה של נתניהו במעגלי השלטון והפקידות. לראש הממשלה יש טקטיקה קבועה בכל פעם שגל העדויות האלה גואה: הוא מכחיש הכל. רבים מאמינים לו. אחרים, שנותרו וספק בליבם, קיבלו עוד הוכחה כשנחשפו המסרונים של רעייתו לאיריס אלוביץ', רעייתו של שאול אלוביץ', במסגרת תיק 4000 (פרשת בזק־וואלה). "אתם הורגים אותי. אתם שוחטים אותנו. אתם הורסים את המדינה", כתבה נתניהו כשדרשה, לכאורה, להטות את הסיקור ב"וואלה". אגב, בפברואר 2019 החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לסגור את תיק החקירה נגדה בפרשה זו.

ככל הידוע, מנדלבליט לא הבהיר לגברת נתניהו מהם גבולות תפקידה, זכויותיה וחובותיה על פי חוק. באין מעצורים וגבולות, אפשר לצפות שחרושת השמועות והדיווחים סביב שרה נתניהו תוסיף להשתולל.

צבי זרחיה

מקום 49: נתן מיליקובסקי, איש עסקים וקרובו של בנימין נתניהו

בן דוד שהוא ארנק

נתן מיליקובסקי צילום: Michael Falco / The New York Times

הוא היה שם תמיד מאחורי הקלעים, אבל השנה איש העסקים האמריקאי נתן מיליקובסקי כבר קפץ לקדמת הבמה. מי שלטענת בנימין נתניהו תמך בו כלכלית לאורך השנים, התבקש על ידיו לסייע במימון ההליכים המשפטיים נגדו בסכום של עד מיליון דולר - מה שגרם לתגובת שרשרת שעשויה להוביל לעוד חקירה פלילית נגד ראש הממשלה.

מיליקובסקי, שמשפחתו נמצאת בעסקי הפלדה, העביר לראש הממשלה כ־300 אלף דולר ללא ידיעתם או אישורם של מבקר המדינה והיועץ המשפטי. נוסף על כך, מהחלטות ועדת ההיתרים התברר שנתניהו החזיק עד נובמבר 2010 במניות (1.6%) בחברה משפחתית של מיליקובסקי שבבעלותה היה מפעל בטקסס. נתניהו רכש את המניות ב־2007 תמורת 600 אלף דולר. לאחר ששב ונבחר כרה"מ במרץ 2009, הוא נמנע מלהעביר את מניותיו לנאמנות עיוורת עד 2010; בסוף אותה שנה הוא מכר אותן בכ־4.3 מיליון דולר — פי שבעה מהמחיר שבו רכש אותן.

הקשרים העסקיים והפיננסים בין מיליקובסקי לראש הממשלה גרמו לחברי ועדת ההיתרים להרמת גבה. במקביל, כשברקע נערמים עוד ועוד סימני שאלה סביב עסקת הצוללות (שבה היה נתניהו מעורב ולמילקובסקי כתעשיין פלדה היה בה עניין), התגלו עוד אינטרסים עסקיים של מיליקובסקי בישראל, חלקם בתחומים שבהם נתניהו משמש כשר הבריאות. מיליקובסקי מחזיק, למשל, במניות של שתי חברות מנתניה שמפתחות מוצרים רפואיים, ארט מדיקל ופרמיה ספיין; האחרונה אף זכתה בעבר בחוזה בפטור ממכרז עם בית החולים הממשלתי שיבא. על פי הדיווחים לרשות המסים האמריקאית, למיליקובסקי יש גם מניות בשווי 3 מיליון דולר בחברת התרופות האמריקאית מרק, שלה שלוחה בישראל. נוסף על כך, מיליקובסקי משקיע (יחד עם רומן אברמוביץ', סטף ורטהיימר ומשה חוגג) גם בסטארט־אפ ההרצליאני סטורדוט, שגייס עד היום 125 מיליון דולר ורשם פטנט על טכנולוגיה ייחודית לטעינה מהירה של סוללות. ואלה רק האינטרסים הגלויים. לאור המידע החדש שהתגלה, החליט היועץ המשפטי לממשלה לבחון מחדש את כל ניגודי העניינים של נתניהו.

מיליקובסקי נגרר לצרות של ראש הממשלה בניגוד לרצונו. נתניהו, מצדו, מנסה להרחיק אותו מהאש, והודיע לוועדת ההיתרים שלפי שעה הוא מוותר על האפשרות שבן דודו יסייע לו במימון ההליכים.

תומר גנון

מקום 50: מתניהו אנגלמן, מבקר המדינה

יעקור את הניבים בהתנדבות

מתניהו אנגלמן צילום: עמית שאבי

מתניהו אנגלמן נכנס לתפקיד מבקר המדינה רק בראשית יולי, אבל הפך במהירות שיא לאחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת בישראל. אנגלמן לא רק הכריז על שורת רפורמות שמטרתן לרכך ולהכהות את שינוי מוסד הביקורת, נראה שהוא נחוש ליישם את כל המהפכות באופן מיידי.

את המחלוקת הגדולה ביותר עורר אנגלמן סביב הטיהור שערך בוועדת ההיתרים לפוליטיקאים, כשהחליף את כל חבריה. אנגלמן נבחר בתמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, לקוח של הוועדה שפנה אליה בבקשה לאשר לו לגייס תרומות בסך שני מיליון דולר משני מקורבים, בן דודו נתן מיליקובסקי ואיש העסקים ספנסר פרטרידג'. בוועדה המקורית היו חברים שישה חברים, כולם משפטנים — הרכב ראוי, כשמדובר בגוף מעין־שיפוטי שאמון על פרשנות החוק; השישה האלו לא עשו הנחות לנתניהו, הורו לו לפרט את נכסיו "מכל סוג ומין" וביקשו ממנו הבהרות על מידת הקרבה לספונסרים הפוטנציאליים. נתניהו לא נענה לדרישות, והשישה סירבו לאשר את בקשתו, שוב ושוב ושוב. בא אנגלמן, אייד את השישה ובמקומם צצה ועדה בת שמונה חברים, רובם מזוהים עם הימין ורק שלושה מהם משפטנים. בשלב הבא אישר אנגלמן הלוואה למימון הוצאות ראש הממשלה בלא לפנות לוועדה כלל.

מטריד לא פחות המסר הברור שמעביר אנגלמן, ולפיו המאבק בשחיתות אינו תפקיד מרכזי של המבקר. אנגלמן הפסיק את כהונת היועץ למאבק בשחיתות והודיע שיפסיק את עיסוקו של האגף לתפקידים מיוחדים בחקירות טוהר מידות. נכון, גם אגפים אחרים יכולים לחקור שחיתות, אבל לאגף לתפקידים מיוחדים היתה התמחות בתחום, מיומנות בהתמודדות עם לחצים, וגם זמינות לחקירות דחופות, שאין לאגפים האחרים הכבולים לתוכניות עבודה.

תוכנית נוספת של אנגלמן היא להוסיף לדו"חות הביקורת ממצאים חיוביים, כדי להפוך את הביקורת לבונה ולשפר את שיתוף הפעולה בין המבקר למשרדים - מהלך שזיכה אותו בכינוי "מלטף המדינה".

לפי שעה, נראה שהוא מבקר בייחוד את המשרד שבראשו הוא עומד. "האווירה במשרד קשה", אומר בכיר שם. "אנשים לא רוצים ללכת אחריו. מה הוא יעשה, יפטר את כולם? הם יתקעו לו מקלות בגלגלים". בתור מנהל מנוסה, אנגלמן אמור לדעת שמי שרוצה להוביל מהפכה צריך לגייס את תמיכת העובדים, לא לגרום להם להתמרד. אחד המבחנים הגדולים שלו יהיה הצלחה ברכישת אמון העובדים.

שחר אילן