הקורונה ככוח עליון ממתינה לפסיקת העליון

"אין כל הצדקה שנזקי משבר הקורונה יוטלו בשלמותם על משכירי נכסים רק משום שהם נתפסים כבעלי כיס עמוק יותר מאשר השוכרים, וכל מקרה חייב להיבחן לגופו ולפי נסיבותיו הפרטניות", כך קבע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב חגי ברנר כשדחה בשבוע שעבר את בקשת הנאמן של “עמודי שלמה אחים ידגרוב סחר” (החברה קרסה בלי קשר לקורונה) לפטור את קופת ההפעלה של החברה מתשלום דמי השכירות בחנות שאותה שכרה מחברת “מערכות נוחות (2007) בע"מ”. הפטור המבוקש היה על תקופת ההשבתה של החנות בגלל משבר הקורונה.

עסקים סגורים בשל משבר הקורונה. אחד מסממני הכאוס המסתמנים הוא פסיקות סותרות של בתי המשפט צילום: יאיר שגיא

הנאמן עו"ד ישראל בכר ביקש את הפטור מכוח שתי עילות: "עילת המטרה", לפי חוק השכירות, שמאפשרת פטור מתשלום שכירות בנסיבות הקשורות בנכס או בדרכי הגישה אליו; ו"עילת הסיכול", לפי חוק החוזים והתרופות, שמאפשרת פטור בנסיבות של כוח עליון שלא ניתן לצפותו.

השופט ברנר דחה את שתי העילות. בנוגע לעילת המטרה קבע שהחוק מסייע לשוכר "רק כאשר סיכולה של מטרת השכירות נבע מנסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו", כלומר רק במקרים שבהם אין אפשרות להפיק תועלת מהנכס המושכר בגלל נסיבות חיצוניות הקשורות בו או בדרכי הגישה אליו. "משבר בריאותי עולמי הוא אמנם נסיבה חיצונית", קובע ברנר, "אך הוא אינו קשור למושכר או לדרכי הגישה אליו".

פרשנות זו היא דווקנית ומצמצמת. האם לא ניתן לראות בצווי המדינה שסוגרים עסק כסגירת דרכי הגישה אליו? השופט העדיף את הפרשנות ה"פיזית", שלפיה כל עוד אין בעיה פיזית בנכס ובגישה אליו, לא חל הסעיף שפוטר את השוכר מתשלום.

השופט דחה גם את עילת הסיכול בגלל כוח עליון. הוא מצא שגם משבר הקורונה אינו עונה לתנאי של אי־היכולת לצפות. זאת לנוכח הגישה הרווחת במשפט הישראלי כי אין כמעט אירוע שאינו ניתן לצפייה. והוא מסכם באמירה נחרצת: "באופן זה הגנת הסיכול כמעט והפכה לאות מתה בספר החוקים".

“תנמיכו את הלהבות”

והנה, פותח השופט חלון הזדמנויות: "הגישה בנוגע למבחן הצפייה התרככה במקצת, תוך שנמתחה ביקורת על הגישה הדווקנית שמשלה בכיפה קודם לכן". אלא שהריכוך לא סייע בתיק הנוכחי מפני שלא התקיימו כאן תנאים נוספים לעילת הסיכול.

חלון ההזדמנויות מכיר בייחודה הדורסני של הקורונה: "קשה להלום שאדם בר־דעת היה יכול או צריך לצפות את מלוא השלכותיה מרחיקות הלכת של הקורונה, בין השאר על הכלכלה וחיי המסחר, בישראל ובעולם כולו. עסקינן במגפה שאין לה אח ורע במאה השנים האחרונות".

את הסיטואציה מסכמת הקביעה הבאה של השופט ברנר: "האמירה הברורה ביותר שניתן לומר על פסיקת בתי המשפט בסוגיית הסיכול היא ששורר בסוגיה חוסר בהירות".

ולחוסר הבהירות הזה הוסיף הצוות הבין־משרדי, בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד ארז קמיניץ, שבחן את השפעת הקורונה על קיום חוזים מסחריים. הצוות הציע חקיקת הסדרים פרטניים בנוגע לענפים מסוימים שתחולתם מיידית כמו מופעים, אולמות אירועים וגני ילדים פרטיים. "במקביל", נכתב, "מוצע שלא להתערב בשווקים מורכבים דוגמת שוק השכירות העסקית". לגבי אלה נותרים הצדדים לנפשם. הצוות שקל פתרונות חקיקתיים אבל הסתפק בהמלצה בלבד: "מומלץ לצדדים להנמיך את להבות המחלוקת המשפטית, שהרי אין בידי אף אחד מהם ביטחון מוחלט שביום פקודה בית המשפט יפסוק בהכרח לטובתו. מומלץ לצדדים לקיים משא ומתן בתום לב שבמסגרתו ראוי כי ייעשה כל מאמץ להתאים את החוזה לנסיבות המשתנות... מוטב להם לצדדים להימנע מעמידה דווקנית על קיום החוזה ככתבו ולהגיע בעצמם להסכמות ולהבנות בתום לב".

הצוות מציע לישראלים, שידועים כמתדיינים עקשנים, נוקשים ובעיקר חשדנים לגבי הצד שמולם, לנהוג בתום לב, להנמיך להבות ולהימנע מעמידה דווקנית. בדיוק הפוך לדנ”א של הישראלי, שהראשון בעשרת הדיברות שלו הוא “אל תצא פראייר”, שאחראי לשיאים העולמיים במספר עורכי הדין והקטטות המשפטיות לנפש.

עו”ד כפיר ידגר. "גם המשכיר וגם השוכר יכולים לחשוב בתום לב שאינם צריכים לשאת בתוצאות משבר הקורונה, ולכן יתפתח מאבק תם לב" צילום: אתר הנהלת בתי המשפט

עו"ד כפיר ידגר, שותף מנהל במשרד גורניצקי, לא מקבל את הגישה הזו: "המלצה לנהוג בתום לב היא חסרת משמעות. גם המשכיר וגם השוכר יכולים לחשוב בתום לב מוחלט שהם לא צריכים לשאת בסיכון ובתוצאות משבר הקורונה, ולכן בתום לב מוחלט הם לא יגיעו להסכמה ויתפתח מאבק. מאבק תם לב".

ידגר לא מסתפק בביקורת, אלא מציע שני הסדרים לעיגון בחקיקה כדי להכניס קצת שקט למערכת: "הראשון, ההסדר שאומץ בגרמניה שבו כל שוכר מקבל אוטומטית אפשרות לא לשלם את דמי השכירות בתקופת הקורונה וחייב לפרוע אותם בתוך 24 חודשים בריבית של 4%. זה מנגנון שמגשר בין המצוקה התזרימית מחד לבין הזכות של הבעלים לקבל דמי שימוש על הנכס מאידך.

“הסדר שני הוא מנגנונים חקיקתיים של הקפאת חיובים נקודתית ומוגבלת בזמן. בסגנון החוק שחוקק במלחמת יום הכיפורים ובדומה לעולמות הקפאת ההליכים וחדלות הפירעון. כלומר לא ניתן יהיה לממש ערבויות ולבטל חוזים למי שלא שילם בתקופת הקורונה שתוגדר על ידי המחוקק. את החוב בגין תקופה זו יבררו הצדדים בנפרד, כאשר הצד שיפסיד לא ייתפס כמפר את כל החוזה. כמובן שבמקביל יקבלו הבעלים־משכירים אפשרות לדחות תשלומים מול המוסדות המממנים". 

שופט המחוזי חגי ברנר. "האמירה הברורה ביותר שניתן לומר על פסיקת בתי המשפט בסוגיית הסיכול היא ששורר בסוגיה חוסר בהירות" צילום: אתר הנהלת בתי המשפט

“נחוצה נשמה יתרה”

אחד מסממני הכאוס המסתמנים הוא פסיקות סותרות של בתי המשפט, עד שבית המשפט העליון יתווה קריטריונים ומדיניות. אין גרוע יותר ממצב שבו מקרים דומים מקבלים פתרונות משפטיים שונים, לפי פרשנות והשקפת עולם של שופטים. שופטים "חברתיים" יפסקו בעד שוכרים, ושופטים "כלכליים" יפסקו לטובת המשכירים. שופטים שייתנו לקורונה משקל רב יותר בסיכול החוזה מול שופטים שימעיטו בערכה.

אגב, זו הדרך המקובלת – לאחר שבתי המשפט הנמוכים "מתברברים" בשטח, מגיע העליון ועושה סדר כשהוא מביא בחשבון את גם את הניסיון הנצבר וגם את הערכים שלאורם יש לפסוק בתקופה יוצאת דופן זו. שופט בדימוס אומר: "הבעיה היא ששופטים אנוסים לפסוק לפי 'ייקוב הדין את ההר', וכאן נחוצה נשמה יתרה וגמישות ששופטים פחות מורגלים בה". לכן הציפייה מהעליון היא שלא רק יישר קו ויחיל סוג של ודאות ואחידות, אלא יחיל גם את הנשמה שצוות קמיניץ מייחל לה: תום לב, הנמכת הלהבות, גמילה מעמידה דווקנית על זכויות.