תפתח חלון, מוסדי יקר
אם מנהלי הפנסיות יביטו במאהל בשדרות רוטשילד, הם יבינו שעד שתשובה לא יסדיר את החוב של דלק נדל"ן אסור לתת לו עוד כסף
היחסים בין הגופים שמנהלים לנו את כספי הפנסיה לבין בעלי החברות הציבוריות יכולים בקלות להוות חומר לטלנובלה איכותית. איכשהו תמיד בסוף כולם משלימים עם כולם ויוצאים לדרך חדשה, ורק הילד שהגיע מהאשה הלא נכונה מוצא את עצמו בוכה לבד בחושך. זה בדיוק מה שקורה למשקיעים ולחוסכים בכל פעם שנוצר עימות בין בעלי הכסף הגדול (להלן: "אנחנו") לבין מרכזי העושר הגדולים (להלן: "המעסיקים הגדולים במשק").
יצחק תשובה הוא ללא ספק בין אנשי העסקים העשירים בישראל, וכפי שנחשף ב"כלכליסט" חברת דלק נדל"ן שבבעלותו הפרטית קרובה מתמיד למצב שבו לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. איכשהו, הנתון הזה לא השתקלל אצל אף אחד מהמשקיעים המוסדיים כששלשום בשעות הערב התקבלה בתיבת המייל שלהם הודעה המבשרת בחגיגיות כי בכוונתה של קבוצת דלק שבבעלות של אותו תשובה לגייס מהם כ־200 מיליון שקל.
תשובה בונה על הגרושניקיות של המוסדיים, שמסתכלים על העולם דרך החור בגרוש ומסתתרים מאחורי החובה שלהם לייצר את התשואה הגבוהה ביותר עבור הלקוחות שלהם. משום כך, הוא לא חושש לצאת להנפקה בחברה הגדולה שלו כשהאחות הצולעת שלה עלולה להגיע למצב שבו היא מודיעה: "אני באמת מצטערת, אבל לא אוכל להחזיר לכם את הכסף שהבטחתי שאחזיר".
השם של תשובה בסכנה
ההצעה של תשובה למשקיעי קבוצת דלק לא מביאה בחשבון שמיד לאחר סיום ההנפקה הרקורד של המנפיק עלול להשתנות: ממי שהוכיח בעבר שהוא עומד בכל חובותיו - למי שאינו עומד בתשלומים. אי שם בשיאו של משבר הדוט.קום ב־2002 הסתבך תשובה בהשקעות כושלות מתחום ההון סיכון, שכולן רוכזו בחברה אחת בשם גרין.
החברה לא עמדה בהתניות הפיננסיות לבנקים ובתשלומים, ותשובה הכניס את היד לכיס, מחק אותה מהמסחר בבורסה והחזיר את מלוא החוב לבנק לאומי.
מאז לא סבל תשובה מבעיות בהחזר וככזה, הנגישות שלו לשוק ההון היתה מלאה, ועלות הגיוסים, שניכרת בריבית שהוא משלם, היתה נמוכה. כעת, כשפני הדברים עומדים להשתנות, הפיצוי שצריך להציע תשובה למשקיעים בקבוצת דלק חייב להיות גבוה יותר.
היום שאחרי מרד הקוטג'
המוסדיים חיים בעולם של האתמול, בעולם שבו המוטו הוא אדם לאדם גרושניק. אבל הזמנים השתנו. אם הם היו פותחים את החלון שלהם מדי פעם, הם היו רואים את שדרות רוטשילד בתל אביב ואת שדרת האוהלים שהוקמה שם, זו שמבטאת את המיאוס בגישה הזו. גם מחאת הקוטג' התרוממה הודות לאחדות הגורל שחשו הצרכנים. אם המוסדיים היו חשים רק מעט מאותה תחושה שחשים מפגיני הדיור ומוחי הקוטג', הרי שתשובה לא היה מצליח לגייס ולו שקל אחד עד שלא היה מציג את כוונותיו האמיתיות.
מי שבלחץ זמן הוא תשובה. למוסדיים הרי לא יקרה דבר אם ימתינו עוד חודש עד שייחשפו כוונותיו של תשובה להחזר החוב בדלק נדל"ן. בינתיים הם יכולים להשקיע באיגרות חוב אחרות שייתנו להם תשואה דומה בסיכון זהה - בדקנו, יש כאלו - וישמטו את הקרקע מתחת לטיעון "המקצועי" שלהם שלפיו עליהם להשקיע אך ורק על פי יחסי הסיכון מול התשואה.
אם דירוג האשראי של כל לקוח בבנק נפגע כשהוא אינו עומד בתשלום אחד של משכנתה, איך ייתכן שדירוג האשראי של תשובה בעיני המוסדיים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בריבית שהם מבקשים, יכול להישאר סטטי? זה ייתכן רק אם התרגיל שלפיו אין קשר בין קבוצת דלק לדלק נדל"ן יעבוד על המוסדיים, שלא מעזים להרים את הראש שלהם מדפי האקסל.
הלקח של מייקל מילקן
ועוד משהו: בספרו "פוקר השקרנים" מספר הסופר מייקל לואיס על מפגש מסקרן שהתרחש אי שם בשנות השבעים. הנוכחים: משולם ריקליס, שהיה אחד היהודים העשירים ביותר בארה"ב והבעלים של חברת רפיד אמריקן, ומלך אג"ח הזבל מייקל מילקן.
מילקן סיפר לריקליס כי לדעתו הוא זה שמחזיק בשליטה בחברה ולא ריקליס. "איך זה יכול להיות אם אני מחזיק ב־40% מהמניות",שאל ריקליס בתמיהה. "אנחנו מחזיקים 100 מיליון דולר מאיגרות החוב שלך", אמר מילקן, ואם תחמיץ ולו תשלום אחד ניקח לך את החברה.
מילקן רחוק מלהימנות על ל"ו הצדיקים, אבל אם רק עשירית מהנחישות שלו הייתה מתגלה אצל המשקיעים המוסדיים שלנו, אזי אותם "המעסיקים הגדולים במשק" היו חושבים פעמיים לפני שהיו מציעים הסדרי חוב.