שנתיים עברו ושום דבר לא השתנה
לפני שנתיים וחצי החלטנו בכלכליסט להתמקד במצוקת הדיור. מאז עברו קיץ של מחאה, שורה של צעדים ממשלתיים שנועדו לפתור את הבעיה ומערכת בחירות, אבל המצב לא השתפר. מחירי הדירות זינקו, היקף המשכנתאות השנתי מתקרב לשיא של כל הזמנים ורק הציבור נשחק
לכאורה, מורן ואיתן הגשימו את החלום הישראלי ורכשו דירה משל עצמם. בפועל, הם זנחו את השאיפה האמיתית שלהם לקנות דירה ברמת גן, התרחקו מהמשפחה, עומדים לעקור את הילדים שוב מהגנים ומהחברים ומתאמצים לצמצם דרמטית את יתר ההוצאות החודשיות שלהם.
גם זה לא היה מספיק להם כדי לרכוש דירה בעצמם (עם משכנתא גדולה כמובן). ללא עזרה משמעותית מההורים שלהם, מורן ואיתן היו מתגוררים לפחות עוד כמה שנים בקרוואן. ככה זה כשהמשכורות של שני בני הזוג נשארו אותו הדבר אבל המים, החשמל, המזון, הכל התייקר סביבם.
עכשיו גם ההוצאה החודשית שלהם על דיור תעלה בעוד 1,300 שקל בגלל המשכנתא והם יצטרכו להצטמצם ולהסתמך עוד יותר על ההורים. עד מתי? מורן ואיתן חושבים שזה ייקח לפחות עוד 15 שנה.
2. בנובמבר 2010, שמונה חודשים לפני שדפני ליף תקעה יתד בשדרות רוטשילד, החלטנו להקדיש את העמודים הקדמיים של "כלכליסט" לבעיית מחירי הדיור. חשבנו אז שמדובר בנושא הבוער ביותר על סדר יומו של זוג צעיר בישראל, כזה שדורש טיפול ממשלתי ורגולטורי דחוף. הבאנו אז את סיפוריהם של 21 משפחות שהתקשו לקנות דירה ושידרו מצוקה אמיתית ביחס לעתיד קורת הגג שלהם. מורן ואיתן בנדרקר היו אחת המשפחות הללו.
כמה חודשים לאחר מכן, כשפרצה המחאה החברתית, התגלה עד כמה מציאות שוק הדיור בישראל באמת בעייתית. ביולי 2011, בעיצומה של המחאה החברתית, כינס רה"מ בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים והציג שורה של צעדים שאמורים היו לבלום את מחירי הנדל"ן - משחרור קרקעות מאסיבי, דרך שחרור חסמים רגולטוריים ועד הקמת מעונות סטודנטים. נפתור את הבעיה, הוא הבטיח, רק תנו לנו זמן. הוזלת מחירי דירות או שחרור קרקעות הרי לא יכולים להתבצע ביום אחד וממילא לא משפיעים על השוק באופן מיידי.
אז מה היה לנו בשנתיים שחלפו מאז? הממשלה התחלפה, ראש הממשלה לא. יש תוכנית חדשה להתמודד עם מחירי הדיור ואפילו קבינט דיור חדש שמוביל שר האוצר יאיר לפיד, שמפלגת יש עתיד בראשותו היא אולי אחד התוצרים הבולטים ביותר של המחאה ההיא.
אבל מחירי הדיור עדיין משתוללים, הריצה למשכנתאות החריפה למרות שהמפקח על הבנקים הטיל מגבלות וניסה לעצור אותה ללא הצלחה, ובועת האשראי רק התנפחה.
מצוקת הדיור מכרסמת בהכנסה הפנויה שלנו, דוחפת אותנו לקבל החלטות לא רציונליות ביחס לכספי החיסכון שלנו וגורמת לנו למנף את עצמנו לדעת צילום: צביקה טישלר 3. אוגוסט 2013. מחירי הדירות ברבעון השני של 2013 עלו ב־4.6% לעומת הרבעון המקביל ב־2012 (על פי נתוני השמאי הממשלתי המתייחסים לדירות 4 חדרים ב־16 ערים בארץ).
ביוני האחרון העניקו הבנקים משכנתאות בהיקף של 4.2 מיליארד שקל. זהו הנתון הרשמי האחרון שקיים ביחס למשכנתאות, אולם די בו כדי ללמוד שאנחנו צועדים לקראת שיא של כל הזמנים בהיקף נטילת המשכנתאות עם למעלה מ־50 מיליארד שקל בשנה.
4. אוגוסט 2013. החלטנו לחזור ולדבר על מחירי הדיור בפרופיל גבוה בעמודים הקדמיים של "כלכליסט". להציף את הבעיה, לדבר על המשמעויות שלה, לבדוק איפה מדינות אחרות הצליחו במקום שבו אנחנו נכשלנו ומה בכלל שוות כל התוכניות שהממשלה החדשה מנסה לקדם.
החלטנו לחזור למשפחות ההן של נובמבר 2010 כדי לראות מה השתנה אצלן, כדי לשאול למה מה שהממשלה הבטיחה לנו לפני שנתיים לא התקיים.
החלטנו לחזור ולעסוק בבעיית מחירי הדיור כי אנחנו חושבים שזו הבעיה הכלכלית־חברתית מספר אחת היום בישראל.
כי השאלות איפה גרים ואיך לעזאזל משפרים את המצב מטרידות כמעט כל אחד מאיתנו. הבעיה הזו מכרסמת בהכנסה הפנויה שלנו, ולעתים דוחפת אותנו לקבל החלטות לא רציונליות ביחס לכספי החיסכון שלנו, למנף את עצמנו לדעת ולהתחייב להחזיר כספים שאין לנו ולעולם גם לא יהיו לנו על בסיס הנחות מופרכות כמו רמת ריבית נמוכה לאורך זמן.
כי במצב הנוכחי שוק הדיור גם מכרסם בחסכונות של דור ההורים ופוגע ביכולת שלהם לשמור כספים לצורך הזדקנות בכבוד, וגם משפיע על העתיד הכלכלי שנוכל להעניק לילדים שלנו.
כי על פי סקר "כלכליסט" ומכון מדגם שמופיע בעמודים הבאים אפילו מקרב האנשים שגרים בדירה בבעלותם 33.8% לא מרוצים מתנאי הדיור שלהם אך לא יכולים לשפרם, שלא לדבר על 64% מהנשאלים שגרים בשכירות ולא מרוצים מבלי יכולת לשפר את מצבם.
כי על פי אותו הסקר, מצבם הכלכלי של 42.8% מהנשאלים הורע בשנתיים האחרונות.
כי ל־66% אין את ההון העצמי הנדרש כדי לקנות דירה וכי מה לעשות, ממשלות בעבר ניסו לשלוח אותנו לגור בפריפריה אבל 65% מהנשאלים לא היו מוכנים לגור בנגב או בגליל כי זה רחוק מהמשפחה וכי אין שם תעסוקה מתאימה.
איך שלא תסובבו את זה, הטירוף של מחירי הדיור הוא הבעיה החמורה ביותר של המשק הישראלי.
