אקירוב: "מה יש לי לעשות פה"
אלפרד אקירוב לא בונה פה יותר: נדל"ניסט היוקרה כועס ש"אי אפשר להיפגש עם ראש עיר כי יאשימו אותו בשחיתות"; כועס ש"אף אחד לא אומר לסטנלי פישר שהוא טועה"; כועס על בעלי השליטה ש"גונבים את החברות עם משכורות עתק"; ובעיקר כועס על המדינה ש"צריכה לעבוד בשביל תושביה" ולא עושה את זה
"קשה לי להגיד את זה, אבל יש דברים שבהם נגיד בנק ישראל טועה", אומר אלפרד אקירוב בפתיחת הראיון עמו. "הבעיה היא שאין מספיק אנשים בעלי כושר שכנוע ויכולות אישיות שיעמדו מול הנגיד ויגידו לו שהוא אולי טועה. כואב לי להגיד את זה, כי סטנלי פישר הוא באמת איש מאוד ראוי, עם יכולות מדהימות. אף אחד לא ייקח את זה ממנו - ואף על פי כן".
אקירוב ואני נפגשים במשרדו כמה ימים לאחר שפישר העלה בישיבת ועדת הכספים של הכנסת תסריט אימה, שלפיו אם תתפוצץ בישראל בועת נדל"ן יקרה לה מה שקרה לארצות הברית או לאירלנד במשבר. בעקבות זאת הוחלט להגביל אגרסיבית את המשכנתאות בריבית משתנה, אלא שכל העניין מביא את אקירוב לנוע בחוסר נוחות בולט בכיסאו. "שמעתי את פישר, ואני חושב שההשוואה הזו לא במקומה. זה לא פייר להשוות אותנו לארצות הברית וזה בטח לא פייר לחשוב שהזוגות הצעירים הם אלו שצריכים לשלם את המחיר".
בימים שבהם נגיד בנק ישראל נישא על גלי אהדה ציבוריים חסרי תקדים, ונתפס כמבוגר האחראי היחיד בסביבה, האמירה של אקירוב לא ממש פופולרית - והוא יודע את זה. אלא שאת אקירוב זה לא ממש מעניין. מאז ומעולם הוא נחשב לאדם צבעוני, אחד שלא מהסס לומר את כל אשר על לבו. אלא שבנקודת הזמן הנוכחית, רגע אחרי יומולדת 70, הרסן משתחרר עוד קצת.
אלפרד אקירוב. "אני לא מבקש שהמינהל ייתן קרקע לאלפרד אקירוב, אני בסך הכל מבקש שיוציאו מכרז. אבל זה לא קורה" צילום: אוראל כהן
אז איפה ולמה נגיד בנק ישראל נכשל?
"אין לי ספק שאת כל מה שאני יודע גם הנגיד יודע, ובכל זאת הוא בוחר בדרך פעולה מסוימת. כנראה שיש לזה סיבה. הבעיה היא שאין לנו אנשים שיעמדו מולו וידברו. משהו בתמונה הזו לא מושלם מבחינתי, אנחנו לא יודעים הכל. אנחנו לא יודעים מה המדינה לא נותנת לנגיד ובגללו הוא נכנס לאמוק. אנחנו יכולים לקרוא בין השורות, להבין שיש מחלוקות בין הנגיד לאוצר ובינו לבין השלטון. יש שם מלחמה אישית, אין דרך אחרת להסביר את זה. הרי כל מה שנעשה כל כך לא הגיוני.
"בועה היא עודף שאין לו לקוחות, כמו לבנות מיליון מ"ר משרדים בלי שוכרים. זה שזוגות צעירים לא יכולים לקנות דירה זו לא בועה. לשמחתי הסיכוי שנגיע לעודפים שיוצרים בועה במצב הנוכחי נמוך. הבנקים היום לא נותנים הלוואות אם לא מכרת 50% מהפרויקט, ובטח שלא נותנים משכנתה על מלוא מחיר הנכס. זה לא שהבנקים פיקחים, הם למדו בדרך הקשה בעקבות המשבר של 2002–2005. אנשים שוכחים שאז הבנקים נסחרו ב־40% מההון העצמי שלהם, חברות נדל"ן פשטו רגל. אני בניתי אז את המגדל השלישי בתל אביב ושנה לא בא אפילו קונה אחד. הסיבה שישראל לא נפלה הפעם, בניגוד לעולם, היא שזיכרון המשבר היה טרי. לא עבר מספיק זמן, הבנקים לא יכלו לשכוח ולחזור על הטעות".
מה היית משנה במצב כיום?
"לזוגות צעירים הייתי נותן משכנתה מקסימלית, אפילו מימון של 90%. זה נכון ברמה הערכית וגם יוביל לירידת מחירים. אם זוגות צעירים יוכלו לקנות דירות הם יגורו פחות בשכירות, שוק הדירות להשקעה ייחלש והמחירים יירדו.
"מדינות אחרות עושות את זה. בשוויץ, למשל, נותנים הלוואות של 90% על הנכס מראש, והרוכש מחזיר את הריבית ואת הקרן רק 30 שנה לאחר מכן. אין שום סיבה שמדינת ישראל לא תעשה אותו דבר. הפתרון האמיתי לשוק הנדל"ן הוא לא להגביל את הזוגות הצעירים אלא להציף בקרקעות, לפשט את הליכי הרישוי ולהביא עוד עובדים. שהמדינה תיתן הטבות והחזרים לקבלנים שיבנו מהר וימכרו בזול".
אתה מדבר על סבסוד של השוק.
"אז מה?", הוא שואל בפליאה. "של מי הכסף הזה? את מי המדינה מסבסדת? זה הכסף שלנו. מדינה צריכה לעבוד בשביל התושבים שלה, כדי שיהיה להם טוב לחיות בה. הצעירים תורמים כל כך הרבה למדינה, מתגייסים, מסכנים את החיים שלהם, אז למה שהמדינה לא תחזיר להם?
"אצלנו חושבים שצריך להגביל את הזוגות הצעירים ומזהירים מבועה - אבל חוץ מזה לא עושים שום דבר. הנגיד הוא היחיד שפועל, וגם הוא לא תמיד צודק, אבל אין מי שיעמוד מולו ויגיד לו שישראל היא לא ארצות הברית. זה שזוגות צעירים רוצים לקנות דירה כדי לגור בה - זו לא בועה וזה לא יכול ליצור בועה. זה שמכניסים את הזוגות הצעירים לשיח הזה זו תעודת עניות לשלטון.
"אני הרי לא מדבר על כל הדירות ועל כל הזוגות. האוכלוסייה שאני מדבר עליה מאוד ספציפית - אותם האנשים שרוצים לקנות דירת מגורים ב־1.5–1 מיליון שקל. אפשר גם לשים מגבלות מסוימות, כמו להגביל את ההטבות לדירה ליחיד ואפילו לאסור על מימוש במשך חמש או שש שנים. שלא ייתנו משכנתאות לאנשים כמוני, שיתנו משכנתאות לצעירים".
סטנלי פישר. "ההשוואה של פישר בין הבועה בארה"ב לישראל אינה במקומה" צילום: מיקי אלון
"אני לא יכול לעבוד בישראל"
נדמה שאין ממש צורך להציג את אקירוב. גם אם לא נתקלתם באיש, במגדלים שלו ברחוב פנקס בתל אביב קשה שלא להיתקל. הראשוניות וסטנדרט הבנייה הגבוה הפכו אותם לסמל למגדלי היוקרה, ודיירים כמו שר הביטחון אהוד ברק הפכו אותם לסמל הנהנתנות. לפני המגדלים בפנקס הוא היה מזוהה בעיקר עם מגדל האופרה על חוף ימה של תל אביב, ובשנים האחרונות נוסף לפורטפוליו גם פרויקט ממילא המלונאי בירושלים. הוא בעל השליטה והיו"ר הפעיל של קבוצת אלרוב, שלה גם עשרות נכסים מניבים באירופה. בתוכניתו האסטרטגית לשש השנים הקרובות, שאותה הציג לאחרונה לבעלי המניות בקבוצה, הוא הבטיח צמיחה של 20% בשנה - אבל בישראל הוא החליט להפסיק לבנות.
"אני לא יכול להיפגש עם ראש עיר, פקידים לא מוכנים לחתום על רישיונות כי הם מפחדים", הוא אומר, "את כולם מאשימים בשחיתות ואני לא מבין איך זה יכול להיות. בניתי הרבה מאוד פרויקטים בישראל ומעולם אף אחד לא ביקש ממני שוחד, אז איפה השחיתות?
"בישראל יש גם מחסור חמור בעובדים, בשעה שאירופה מוצפת בעובדים ויש ניידות בין המדינות השונות. כשאין ידיים עובדות המשכורות עולות, ואיתן גם המחירים. כשאני בניתי את המגדלים, בסוף שנות התשעים, פועל רומני עלה 450 דולר. היום הוא עולה 4,500 דולר, אז למה שמחירי הדירות לא יעלו?
"אז אם אף אחד לא מוכן לדבר איתי ואני לא מסוגל לקבל רישיון, וכשאני כבר מקבל רישיון לוקח לי פי שניים זמן וכסף לבנות, מה יש לי לעשות פה?"
תיאור קצת פסימי.
"זו המציאות. אני לא יכול לעבוד בישראל וזה מאוד כואב לי. אבל גם מאוד כואב לי שאלי ישי עיכב אותי שבע שנים בבניית פרויקט ממילא. וכואב לי שהמדינה, שהתחייבה להשתתף בבניית המלון ולתת לי מענק של מפעל מאושר, לא עומדת בהתחייבות ועלתה לי עשרות מיליוני שקלים. זה לא הכסף שמשחק כאן תפקיד - הכאב הוא בגלל שזה קורה לך במדינה שאתה חי בה, מזדהה איתה ואוהב אותה.
מלון ממילא בירושלים צילום: עמית שאבי
"אם יבוא אליי מחר משקיע זר וישאל אותי איך זה לבנות מלון בארץ, מה אני אגיד לו? שמשרד התיירות ומשרד האוצר גנבו לי כסף? שהם מתחייבים לתת לך מענק כדי לתמרץ אותך לבנות מלון אבל בסוף לא משלמים לך? אז כן, זה פסימי, אבל מצד שני אני מסתכל על הנצחיות של מדינת ישראל, על ההתמודדות שלנו עם הבעיות הכי קשות, על היכולת שלנו להתאחד בשעות צרה. על הגנים הטובים שלנו, על המוחות והמדענים, על זוכי פרס הנובל. זה מעודד אותי, אבל כן, אפשר לעשות אצלנו הרבה יותר טוב.
"אני עובד רק במדינות שיש בהן מערכת חוק מסודרת ושלטון יציב: שוויץ, צרפת, אנגליה, בסדר הזה. לא תמצאי אותי במדינות שצריך לשלם בהן שוחד. בדרך כלל במדינות שיש בהן סדר הרווחים ראויים, אבל מדודים וקונסרבטיביים יותר. זה מתאים לי, כי אני לא מאמין בשווקים אלא ביכולות, כך עשיתי תמיד. אני לא אוהב לעבוד במדינות רחוקות כי אני מאמין בעבודת שטח, לא במודלים כלכליים. אני רוצה לראות את כל הנכסים שאני קונה, להיות מעורב עד הפרטים הקטנים בכל נכס שאני בונה. אני לא רוצה אלפי בניינים, אני רוצה עשרות, אבל טובים. כך אני גם בשליטה וגם נהנה מהליווי הצמוד.
"שוויץ היא מקום מצוין אבל יש בעיה להתפתח בה, היא מדינה קטנה. לכן אני מחפש גם במקומות אחרים, במיוחד באנגליה. זה לא קל כרגע כי המימון עדיין לא חזר לאנגליה, ומצד שני גם אין בה מציאות. אם כבר יש הזדמנויות, קרנות הפנסיה המקומיות קופצות עליהן, אבל אני בטוח שעם הזמן ההזדמנויות יצוצו".
"יש במלונאות עונג וזוהר"
יש לא מעט יזמים שטוענים שההזדמנויות הן דווקא במקומות אחרים בעולם.
"מה לי ולברזיל והודו? אני לא רוצה לחיות שם. תמיד חשבתי שאפשר לשלב בין עבודה לחיים טובים, וכשאני עושה עסקאות בלונדון אני יכול בערב ללכת להצגה טובה, או בפריז ללכת לתערוכה מעניינת. ככה אני גם נהנה מהעבודה. מה יש לי לעשות ברוסיה או פולין?"
שמעתי אותך אומר שהעסקה למכירת חברת מכתשים אגן לסינים היא אסון. כשאתה אומר שלא תבנה כאן יותר אתה בעצם עושה את אותו הדבר.
"נכון, ואני עדיין חושב שהעסקה הזו היא אסון. לקחו את הידע, הכסף ואת מקומות העבודה - והוציאו אותם מישראל, הכל הרי יעבור לסין, ונדמה לי שנוחי דנקנר ואני שני האנשים היחידים שמבינים את זה. וכן, גם זה שאני לא יכול לבנות כאן יותר, לא משלם כאן מסים על הפרויקטים שנבנים בחו"ל ולא מספק תעסוקה בישראל לאלפי עובדים - זה הפסד.
על נוחי דנקנר. "אני עדיין חושב שמכירת מכתשים אגן לסינים היא אסון" צילום: צביקה טישלר
"אני מוכן לבנות היום אלף חדרי אירוח בתל אביב, וזה אומר להעסיק 3,000 עובדים במעגל הישיר ועוד 3,000 עובדים במעגל העקיף, להביא לישראל עוד 300 אלף תיירים בשנה. הבעיה? מינהל מקרקעי ישראל לא רוצה להוציא מכרז לקרקע. אני לא מבקש שייתנו קרקע לאלפרד אקירוב, אני בסך הכל מבקש שיוציאו מכרז. אבל זה לא קורה.
"הפתרון לרוב הדברים הוא פשוט. כל מה שצריך זה הפרטה. כמו שפעם כדי לעשות טסט הלכנו למשרד הרישוי, ואחר כך הפריטו את זה למכונים פרטיים? כך צריך להוציא את רישוי הנדל"ן. הרי לא מדובר בהפרטת נכסים של המדינה או אוצרות טבע, לא מדובר בגז או בזהב. אלו שירותים, וזו הפרטה שתחסוך למדינה הון ותייעל את השירות".
אין תקרה למספר התיירים שאפשר להביא לישראל?
"שמעת פעם על בילבאו? עיר תעשייתית בספרד שאף אחד לא הכיר עד שבנו בה את מוזיאון הגוגנהיים, ומאז יש שם מיליון תיירים. בישראל אנחנו לא צריכים לעשות כלום. יש לנו מזג אוויר נהדר, ים ושמש בתל אביב, היסטוריה בירושלים, מקומות קדושים לכל הדתות. יש לנו ארץ משגעת, חוף ים מהמם, לא משנה איפה אני נמצא בעולם אין סוף שבוע אחד שאני לא חוזר הביתה, ללכת 15 ק"מ בים.
"הדבר היחיד שחסר לנו הוא חוויית אירוח. המלונות שקיימים היום בישראל הם 'ג'אנקריה' לכל היותר. אתה מקבל מקום לישון בו, אתה לא מקבל חוויית אירוח. זה יכול להשתנות, מספיק שיבוא מישהו אחד והתחרות תעלה את הרמה בכל המלונות. אנשים מחפשים חוויות, הם גם פתוחים לשנות את ההרגלים שלהם בשבילן. לפני שהיה כאן אייפון משהו ידע מה זה? ואז הגיע מוצר מיוחד שיצר חוויה. אני בעצמי קניתי כמעט 20 מכשירים, כי העובדים שלי ביקשו.
"אותו ההיגיון תקף גם ביחס לבתי מלון. בניתי את מלון ממילא בירושלים, ושיעור התפוסה בו הוא תמיד 10% מעל התפוסה הממוצעת בשאר בתי המלון בעיר. זה קורה כי המלון נותן משהו אחר, חוויית אירוח כוללת שלא היתה קודם לכן - מלון יוקרתי, מועדון, מסעדה, ספא. אנשים שעד עכשיו בכלל לא היו מגיעים למלון בירושלים פתאום גילו את העיר. אפשר להביא לישראל אין סוף תיירים".
זה נשמע כאילו עיקר התשוקה שלך בימים אלה נובעת מבניית בתי מלון ולא נדל"ן מסוג אחר.
"אני אוהב את כל העסקים שלי, אבל במלונאות יש יותר עונג. בבניין יפה משתמשים כמה מאות דיירים, במלון משתמשים עשרות אלפים אנשים שנהנים מהמוצר. יש לי בלי סוף מרכזי קניות ובנייני משרדים וזה עסק טוב, אבל אין בו הזוהר שיש במלונאות".
"יש כמה בעלי עניין שגורמים נזק לכולנו"
עם איזה פרויקט אתה יותר אוהב שמזהים אותך, עם ממילא או עם המגדלים?
"אני כמו אבא לילדים. בהתחלה אתה הכי אוהב את הילד האחרון, אבל אחרי כמה שנים כשהילדים גדלים אתה מגלה את הייחודיות של כל אחד ואוהב אותו באותה מידה - אך בדרך שונה.
"מה שעושה לי נורא טוב כשאני חושב על המגדלים זה שהם אפשרו לי להעלות את רמת המגורים ורמת הבנייה בישראל. גם אם היום בונים בסביבה ברמה קצת פחות גבוהה מזו של המגדלים, עדיין באופן כללי רמת הבנייה עלתה, זה כבר לא 'סלאמס' כמו שהיה. היום כבר כותבים בחלק מהחוזים 'סטנדרט אקירוב'.
"בממילא עושה לי טוב כשאנשים אומרים לי משפטים כמו 'החזרת לי את ירושלים'. אתמול הייתי במלון עם קבוצה של בנקאים ממורגן סטנלי וניגשו אליי אנשים, לחצו לי את היד בהתרגשות. סטודנטים בירושלים מספרים לי שפתאום ההורים שלהם רוצים לבוא לבקר, פתאום אומרים להם 'נהיה בממילא, אל תבואו לתל אביב'. אז אומרים לי 'תהיה ראש העיר, מגיע לך פרס ישראל', בסדר. אני מסתפק בזה שאני מרגיש טוב מזה שאנשים שלא התייחסו לירושלים בתור יעד תיירותי פתאום גילו אותה".
בשעה שאקירוב מדבר על האהבה שהוא מקבל מהרחוב הישראלי, לא מעט אנשי עסקים מדווחים על תגובות הפוכות לחלוטין - שקנאה ואפילו שנאה שולטות בהן. "יש גם שנאה, ואין מה להסתיר את זה", הוא אומר נחרצות. "זו לא קנאה, קנאה היא דבר חיובי כי היא גורמת לאנשים לרצות להיות כמו מישהו אחר, להתאמץ. אני למשל מקנא במוזיקאים, בציירים, במדענים. הלוואי שהייתי מדען. זה לא משהו שלילי. מה שיש אצלנו זה שנאה. תמיד יגידו על משהו שהצליח שזה בגלל פרוטקציה, רמאות או שוחד. אתה חי תמיד בתחושה שמחפשים אותך.
"השנאה הזו כלפי אנשי עסקים היא שלילית ומזיקה למדינה. כשאני בונה מלון בפריז מתקשרים אליי ואומרים לי שראש העיר רוצה לתת לי פרס - בעיר של 70 מיליון תיירים רוצים לתת לי פרס. שגריר יוון חיפש אותי היום ארבע פעמים, כנראה רוצה שאשקיע במדינה. אם בישראל מישהו היה מרים אליי טלפון היו ישר אומרים הנה 'הון ושלטון' או 'זה בטוח שוחד'".
כן, אבל היו דברים מעולם, האמירות האלה הן לא בחלל ריק, ראה ערך הולילנד.
"אני תמיד אומר לאשתי לא לחפש את השלילי, לא להכליל. במקום להגיד שכולם גנבים - תפוס את הגנב ותכניס אותו לכלא. המחשבות שכולם ככה או אחרת עוצרות את התעשייה את הצמיחה.
"מה שעוד עוצר את הצמיחה אצלנו זו התרבות, שמאפשרת לפוליטיקאים פופוליסטים להתקדם לעמדות מפתח בשלטון. אם פנחס ספיר ולוי אשכול היו מדברים כמו שלי יחימוביץ' מדינת ישראל לא היתה קמה. יש בעיה של פרגון. כששרי אריסון מדברת על מעשים טובים, שלי יחימוביץ' מתייחסת אליה בציניות, בזלזול. אני לא יכול להבין את זה. איך אפשר לשכוח כמה היא תורמת, כמה אבא שלה תרם למדינת ישראל? למה לזלזל?
"החליטו לתקוף עכשיו אנשים כמו אילן בן־דב, שתורמים דרך חברות ציבוריות. אז מה אם גם הציבור מתחלק בתרומה? אם הציבור מרוויח והחברה עשתה טוב, למה זה רע? למה להגיד שהוא תורם משהו שאינו שלו, למה הכל חייב להיות ברע?"
אלא שכאן מפתיע אקירוב. לדבריו, גם חלק מהקולגות שלו, בעלי השליטה בחברות, אשמים במצב ובאנטגוניזם שהם מעוררים. "יש כמה בעלי עניין שגורמים נזק לכולנו. זו שערורייה שיש בעלי שליטה שמרשים לעצמם למשוך שכר של 10 או 20 מיליון שקל. למה להוציא את העיניים? אתה רוצה, תחלק דיבידנד. למשוך כזו משכורת זה לא מצפוני, זה לא ישר, לא הוגן ולא נכון. אולי אותם בעלי שליטה חושבים שאם הם רואים את השם שלהם בעיתון לצד משכורת עתק הם שווים יותר, אבל זה טיפשי בעיניי. זה מעורר שנאה וקנאה, והרי הכסף הזה לא יעשה עבורך הבדל, אז למה להכעיס?
"אין לי בעיה, לעומת זאת, שמנכ"ל שכיר יקבל משכורת גבוהה", מחדד אקירוב. "אלי יונס ועקיבא מוזס, למשל, הביאו תשואה לבעלי המניות ומקבלים משכורת גדולה שמרביתה אופציות ובונוסים. אם בעלי החברות חושבים שזה שווה להם — זה בסדר גמור בעיניי, שיבושם להם. אם עידן עופר היה לוקח את המשכורת הייתי אומר שזה לא בסדר, אבל במקרה הזה גם עידן לא לוקח. הרי בעל הבית חושב שזה שווה לו, אף אחד לא אנס אותו. אם יום אחד הוא יחשוב שהמנהל לא טוב, הוא יבעט לו בתחת. היחידים שנכשלים ולא עפים קיבינימט, וממשיכים לקבל משכורות גדולות, הם בעלי העניין. יש הרבה דוגמאות לחברות שהפסידו כסף ובעלי העניין קיבלו מיליונים, זו ממש גניבה".
"לא רוצה עלי תאנה בדירקטוריון"
הצגת לאחרונה תוכנית אסטרטגית עד שנת 2016. זה נכון מבחינתך להתחייב למשקיעים?
"צמיחה של 20% בשנה היא משהו שלדעתי אפשר לבצע בלי סיכון. כבר היום חצי מזה לפחות יבוא מפרויקטים שנמצאים בצנרת, ואם אני יודע עליהם אין סיבה שבעלי המניות לא יידעו שככה אני חושב. שיבדקו אותי כל שנה. יכולתי להגיד 50%, אבל אז זה היה כרוך בסיכונים ואני באופיי לא אוהב סיכונים. אני מאמין שמי שעולה מדרגה־מדרגה מגיע ראשון לקצה, לא זה שמדלג ארבע מדרגות ואז נעצר לנוח ונופל - מה שקרה להרבה חברות במשבר. נתתי תחזית שהיא ריאלית בעיניי, בלי סיכון גדול, אבל היא גם לא מאוד קונסרבטיבית. אם אני מדבר על תשואה של 20% בכל שנה, המשמעות היא הכפלה של ההכנסות מנכסים מניבים בכל ארבע שנים, זו צמיחה מאוד גדולה.
"זו תוכנית שקיבלה את אישור הדירקטוריון לאחר שהצגתי בפניו את היעדים והתוכניות, לא היה כאן אישור אוטומטי", אומר אקירוב ועובר למתקפה על הרכב הדירקטוריונים הציבוריים בישראל. "הדירקטוריון שלי הוא היחיד בארץ שבו מי שמחזיק ב־70% מהחברה מחזיק בקושי 20% מהדירקטוריון. יש לי גם שלושה דח"צים (דירקטור חיצוני) למרות שהחוק מחייב רק שניים.
"בדרך כלל דירקטוריונים בישראל מורכבים מהבן, האשה ובן הדוד. ברגע שאתה שולט בדירקטוריון ויש לך רק שני דח"צים שאינם אנשים שלך, הם לא יעזו לפתוח את הפה. כשיש לך דירקטוריון שכולו מורכב מאנשי ציבור, כמו במקרה שלי, אתה זה שצריך לספק את התשובות.
"אני, בניגוד לאחרים, לא חושב שדירקטורים צריכים להיות יס־מנים. אני מחפש אנשים שייתנו לי ערך מוסף מהניסיון ומהידע שלהם. למה אני צריך את הבן שלי בדירקטוריון? הוא בין כה וכה יושב לידי, אני יכול להתייעץ איתו בהכל. בדירקטוריון אני מעדיף אנשים חיצוניים - לאו דווקא אנשים קלים - שיתרמו לי משהו. בהרבה מאוד חברות זה לא עובד ככה, אם הייתי רוצה עלי תאנה בדירקטוריון אף אחד לא היה אומר לי כלום".
מתי תוריד הילוך, תנוח קצת?
"לנוח? זה אומר מבחינתי להפסיק ליהנות. זה כמו להגיד למוזיקאי להפסיק לנגן, את הורסת לו את החיים. חוץ מזה, אם אני אעזוב עכשיו אני ארגיש שבגדתי בתפקידי ובבעלי המניות שלי, שמשקיעים בחברה בגללי. אז נכון שאם אפרוש זה לא אומר שיהיו הפסדים, אבל זה יפגע בתחושת המחויבות שלי למשקיעים".
