למה תקציב המינימום עומד על 11.7 מיליון שקל לקבוצה?

בשלהי המילניום הקודם, במקביל לנסיקה של תעשיית ההייטק המקומית, היתה באוויר תחושה של שינוי. התפיסה הכללית היתה שהכדורגל הישראלי, אחרי כמה שנות גישושים, נמצא על סף פריצת דרך, על סף היטמעות באירופה. על פניו היה לאופטימיים על מה להתבסס: נבחרת ישראל התמקמה בדרג השלישי ביבשת ואף עלתה למשחקי ההצלבה לקראת יורו 2000. הקבוצות המקומיות, בראשן מכבי חיפה שהצליחה בעונת 1998/99 להעפיל לרבע גמר גביע המחזיקות, צלחו ברובן את סיבובי המוקדמות בגביע אירופה. הכדורגלנים הישראלים יצאו לקבוצות באירופה בכמויות שלא הכרנו בעבר. זכויות השידור למשחקי הליגה נמכרו לערוצי ברודקאסט במחירי שיא. רוב מכריע של קבוצות הליגה הראשונה באותן שנים נמכרו לידיים פרטיות. "זו היתה בועה נפלאה", אומר בחיוך שוקי כהן מהרשות לבקרה תקציבית.

אבי לוזון ויעקב שחר. היתה בועה צילום: ראובן שוורץ

העובדה האחרונה התבררה כמשמעותית מכולן: מכבי חיפה (תחת יעקב שחר), מכבי תל אביב (אז בבעלותו של איש העסקים לוני הרציקוביץ') והפועל תל אביב (אז בבעלותם של סמי סגול ומשה תאומים) ביחד עם קבוצות פרטיות נוספות רקמו תוכנית־אב לשדרוג נוסף: הבעלים החדשים ביקשו לייסד מנהלת ליגה שתמנע מהם הגבלות מיותרות ותאפשר להם להשקיע עוד ועוד בצעצוע החדש שרכשו.

אותה מנהלת ליגה לא יוסדה עד היום, אך בפברואר 1998 פנה יו"ר ההתאחדות לכדורגל דאז, גברי לוי, למנכ"ל יעקב אראל בבקשה להכין כמה תוכניות לשינוי ולשיפור הכדורגל הישראלי. הרעיון שרקח אראל, והתקבל בקרב צמרת ההתאחדות, היה להקים ליגה בת 20–24 קבוצות, שכולן יקבלו את אותם התמלוגים: הקצבות, מענקים ממועצת ההימורים וטלוויזיה. הוסכם כי "הליגה" תחולק למעשה לשתי ליגות — עליונה ותחתונה, או בשמות שמלווים אותנו עד היום: ליגת־העל והליגה הלאומית. מתחת לפני השטח נוסחה תפיסה חדשה: קבוצות ליגת־העל לא יוגבלו בתקציבי תקרה (תקציב מקסימום), ויצטרכו להוכיח שיש ברשותן מקורות הכנסה מובטחים לתקציב מינימום של 10 מיליון שקל. התובנה האחרונה, שיושמה לראשונה בעונת 2000/01, הביאה לעולם הכדורגל הישראלי מונח חדש — "תקציב מינימום". "הרעיון והכוונה שעומדים מאחורי תקציב המינימום היו טובים", טוען אראל. "האופן שבו הוא יושם ובוצע, הוא כבר שאלה אחרת".

"בועה נפלאה"?

אותו תקציב מינימום יצר בחלוף השנים בועה מסוג חדש: היומרה לשקף שווי שוק ריאלי של תעשיית הכדורגל המקומית יצרה, בסופו של דבר, מצג שווא ותקציב וירטואלי לחלק ניכר מהמועדונים. ההוראה שקובעת כי סך כל עלויות שכר השחקנים, המאמנים ועובדים נוספים לא יפחת מ־65% מהתקציב, הוליכה לעלייה לא ריאלית במשכורות השחקנים ובסכומי ההעברות. "בשורה התחתונה", כתב לאחרונה יו"ר ארגון "היציע" שי גולוב, "המועדונים לא מאוזנים כלכלית, כי תקציב המינימום מנותק מהיכולות הכלכליות של השוק, ומוביל להרפתקאות כלכליות. המועדונים נקלעים לחובות,ואז אנחנו, האוהדים, נשארים עם לב שבור".

הרעיון שעמד מאחורי תקציב המינימום הוא ראוי. מעבר להגנה בסיסית וחשובה על שכרם של עובדי המועדון, הרי שהוא מתבסס על תובנה שנוסחה לראשונה בליגות הספורט המקצועני בארה"ב: תקציב מינימום מייצר סטנדרט בסיסי של תחרות הוגנת. מי שאינו מצליח לעמוד בתקציב המינימום לא יוכל להתחרות. "הסיבה היא מאוד פשוטה", אומר ד"ר יאיר גלילי, מנהל יחידת המחקר של ההתאחדות לכדורגל. "התפקיד הוא לייצר תחרות הוגנת ותחרות בכלל. שיהיה מינימום, רף מסוים, שבו אתה יכול להתחרות. התכלית היא תכלית ספורטיבית. תחרות ספורטיבית הוגנת. מי שלא עומד במינימום לא יוכל להתחרות ולכן זה יפגע במותג. זה עלול לגחך משחקים מסוימים, מה שיוביל לפגיעה בטוטו ומשם לפגיעה ישירה בציבור הרחב. זו נקודת המוצא".

אבל בליגות המקצועניות בארה"ב הבינו שכדי לייצר תחרות אמיתית ורב־שנתית יש ליצור, במקביל, תקציב מקסימום שיוליך לחלוקה הוגנת של שחקנים. בארץ התובנה הזו עדיין לא השתרשה במקביל. "הלקונה הזאת מייצרת בועה", טוען נמרוד בוכמן, שהיה אחד מראשי מטה המאבק של אוהדי הפועל תל אביב נגד בעלי הקבוצה בעונה שעברה, אלי טביב. "אם אין תקציב מקסימום, זה מרוקן מתוכן את המשמעות של תקציב המינימום, כי אז התחרות הופכת להיות לא שווה ולא באמת איכותית. כל עוד אין הגדרה בדבר הגבולות האמיתיים של כללי המשחק, וככל שמדירים שיתוף מלא ככל האפשר של כלל הקבוצות בליגה, אין לתקציב המינימום משמעות אמיתית".

אוהדים של הפועל פתח תקווה. תקציב המינימום, שנקבע בתחילת העשור הקודם על 10 מיליון שקל, מוצמד בכל קיץ למדד המחירים לצרכן ומשתנה בהתאם צילום: אורן אהרוני

"זה לא נורמלי"

נדמה שעל הדברים האלה יחתום גם שאהר חלאיילה. עד ליולי האחרון שימש חלאיילה כיו"ר בני סכנין. בשלהי אותו החודש, לאחר שכשל מלגייס 4 מיליון שקל לתקציב המינימום של קבוצתו, הוא החליט להרים ידיים ולפרוש. סכנין אמנם הצליחה לבסוף לפתוח את עונת הכדורגל, אך המסקנות של חלאיילה מעלות תהייה באשר ליכולתה של הקבוצה לחזור ולעשות כן גם בעונות הבאות. "כל שנה היא הימור מחודש. עבור קבוצה מהמגזר שנמצאת בצפון, נקודת הפתיחה היא מלכתחילה מאתגרת: אתה רוצה להשתלב בליגת־העל, אתה מבין את המשמעות האדירה שיש לקבוצת הכדורגל שלנו על היישוב ואתה נאבק על הרצון הזה בכל מחיר. יש רף כספי מסוים שצריך לעמוד בו, אז אתה אומר: 'אין בעיה, נעמוד בו. נעשה הכל כדי שזה יקרה, נעשה הכל כדי לא לרדת ליגה'. זה גורם לקבוצה להיכנס להתחייבויות כספיות גדולות, להביא שחקנים. לא פשוט לפתות שחקנים להגיע אלינו. זה יוצר גירעון כספי שמשפיע על היכולת שלנו לפתוח את העונה הבאה. באופן מוזר כל עונה שבה אנחנו נשארים בליגה, מקטינה עוד יותר את סיכויי ההישרדות שלנו בעונה הבאה".

עיקר קצפו של חלאיילה יוצא כנגד גובה תקציב המינימום. למרות הירידה בהקצבות, תקציב המינימום להפעלת קבוצה בליגת־העל נאמד בעונת 2012/13 ב־11.7 מיליון שקל. "זה לא נורמלי", אומר חלאיילה. "בסופו של דבר, לאחר שמורידים את ההקצבות מהטוטו ומזכויות השידור, היכולת שלנו לגייס את סכום הכסף שנותר כדי להגיע לתקציב מינימום היא מאוד מאוד מוגבלת".

"צריכים להתאמץ"

תקציב המינימום, שנקבע בתחילת העשור הקודם על 10 מיליון שקל, מוצמד בכל קיץ למדד המחירים לצרכן ומשתנה בהתאם. עבור חלק ניכר מקבוצות ליגת־העל מדובר בשינוי קריטי: קבוצות רבות מתקשות לעמוד בו בגלל מחסור בהכנסות טבעיות (כרטיסים, ספונסרים, זכויות שידור).

בראיון ל"כלכליסט" מלפני שנתיים טען יו"ר הרשות לבקרה תקציבית רו"ח עופר אורליצקי כי הבעיה היא לא תקציב המינימום, והיא קשורה יותר לניהול הקבוצות שעומדות היום על סף קריסה. "לא יהיה צורך להקטין את תקציב המינימום", אמר אז אורליצקי, שהעיד גם על לחץ מצד הקבוצות הקטנות להקל עליהן עם תקציב מינימום קטן יותר. התפיסה הזו עדיין מקובלת ברובה על ראשי הבקרה. "השאלה כמה כסף הקבוצות צריכות לשים בעצמן, היא שאלה נפרדת, אבל אין לי ספק שהן צריכות להתאמץ", אומר שוקי כהן. "המאמץ הזה כדאי כי אחרת אין טעם למשחק. ברגע שאתה מאלץ מישהו להגיע לאיזשהו מינימום, זה מבטיח תחרותיות גדולה יותר. תראה, יותר מ־50% זה הקצבות. זאת אומרת ש־6–5 מיליון שקל קבוצה צריכה להביא. תבדוק כמה נכנס לה כסף ממכירת כרטיסים ומינויים, תיקח כמה העירייה נותנת לה, תיקח הכנסות מפרסום ואימוץ, והגעת למספר. זה לא מספר בלתי אפשרי. בליגת־העל אני לא זוכר מקרה שהיה לקבוצה קושי גדול כדי להגיע לרף הזה".

קח את בני סכנין, למשל.

"נכון. לסכנין היה קושי להגיע למינימום, אבל הם הגיעו למצב הזה במו ידיהם. עונת משחקים לא מנותקת מהעונות שקדמו לה. אם ניהלת לא נכון את עונת המשחקים הנוכחית ויצרת גירעונות, ברור שמבחינת העונה הבאה יהיה לך קושי להגיע למינימום. זה מה שקרה להם. עובדה שבסוף הם הגיעו".

שחקני בני סכנין. כל שנה אותו ריטואל צילום: ראובן שוורץ

קונים SAY במועדון

השאלה כיצד מצליחות אותן קבוצות קטנות יחסית, שסוחבות גירעונות משנים קודמות, להגיע, בסופו של דבר, לתקציב המינימום עלולה לעורר דאגה. תקציב המינימום היה אמור לגרום למועדונים לצאת מאזור הנוחות ולפתח קשרים עם ספונסרים, אוהדים ודרכי גיוס משאבים נוספות. בפועל, לעומת זאת, הדברים נראים אחרת. "יש כאן שטח אפור שעלול להכניס לענף גורמים לא רצויים", אומר עו"ד אסף ברם שייצג לפני כשנה את מוני הראל במאבקו מול אלי טביב. "כך, למשל, קבוצות שסך ההתחייבויות שלהן נאמד ב־15 מיליון שקל. 11 מיליון שקל מופקדים בבקרה כתקציב מינימום וה־4 מיליון הנוספים מתבצעים בשחור. זו בדיוק הנקודה שמזמינה את העבריינים. העבריינים יודעים שקבוצות מסוימות לא יכולות להשיג 15 מיליון שקל. הן בקושי יכולות להשיג ביטחונות לתקציב המינימום. בפועל, כדי להביא שחקן או שניים, הן צריכות יותר כסף. אותם גורמים שליליים מעבירים את הכסף בשחור וככה קונים אחיזה במועדון. ככה יש להם SAY במועדון".

"אני אתן לך דוגמה מאחד המועדונים", ממשיך שי גולוב את הנקודה. "מצהירים בתקציב המינימום על כל מיני התחייבויות לתקציב ומשכורת לשחקנים. במקביל, אחד המועדונים בליגת־העל התחייב להשקיע מיליון שקל בחיזוק בינואר. בפועל לא השתמשו בכסף. הצ'ק חזר לבעליו כלעומת שבא. לא היה שימוש בכסף. הנקודה הזו מייצרת המון קומבינות. אני מכיר קבוצה בליגת־העל שתקציב תחבושות ה־BENGAY שלה היה לא פרופורציונלי בכלל. זה מעלה תהיות".

גורם בכיר באחת מקבוצות ליגת־העל מחזק את הנקודה: "הבקרה אכן עושה את תפקידה ובודקת את ההכנסות של הקבוצה ורואה שהיא אכן מגיעה ל־11 ומשהו מיליון, אבל כשבאים לבדוק בסוף שנה את המאזן, רואים שבהוצאות או בהכנסות היו רק 8 מיליון. אז שם הרבה קבוצות משלמות בשחור. לך לשוק, תקבל מההוא צ'ק, לך למכולת של ההוא ותיקח את הכסף שמגיע לך. כל מיני כאלה".

איך זה בעצם יכול לקרות? איך הבקרה לא עולה על זה? איך טכנית אפשר להעלים את זה?

"חותמים חוזים נמוכים עם שחקנים, גם משלמים לפי החוזים הנמוכים, ואת יתרת הכסף שולחים אותם לקבל במקומות אחרים. שמעתי על קבוצות ששולחות את המאמן: 'לך אל החברה ההיא, כי האוטו לא בהסכם'. ואז ברגע שמגיע הדו"ח כספי לסוף שנה, מסתכלים במאזן ומוצאים את החוזים ורואים שהכל בסדר. לכאורה, אין שום בעיה. הבקרה לא מחייבת לבזבז את כל ה־11 מיליון שקל, אם הקבוצה יכולה לקיים את עצמה ב־7 או ב־8 מיליון".

מהדברים שלך עולה שניתן, די בקלות, להעלים גם חוזים כפולים.

"נכון מאוד. איך הבקרה יכלה לגלות את זה? הביאו לה חוזה, אמרו לה שזה החוזה. אתה יודע, כשאתה מביא חוזה לבקרה, הם לא יבואו וישאלו אותך: 'מה, יש עוד חוזה?'. הרי איך בדרך כלל נתפסים החוזים כפולים? החוזים הכפולים מתגלים כאשר יש בעיות בין השחקן או המאמן לקבוצה. זה יכול להיות חילוקי דעות כספיים, חילוקי דעות שרוצים להיפטר מהשחקן, ואז הוא אומר: 'מגיע לי כסף'. והוא רוצה את מה שנתנו בחוזה ההוא, לא בחוזה שמופקד בבקרה. אם אני עכשיו יושב במשא ומתן עם שחקן על סכום X ובסוף הוא מחליט ללכת לקבוצה אחרת ב־70% פחות ממה שאני הצעתי לו, אז זה קצת נראה מוזר".

הפתרון: שקיפות

פתרון למצב הכאוטי לא נראה באופק. עם זאת, אחד הקולות הברורים שעלה מתוך השיחות עם הגורמים השונים לצורך הכנת כתבה זו, דיבר על הצורך הבלתי נמנע בשקיפות.

או במילים אחרות: כמו כל חברה אחרת, יגישו קבוצות הכדורגל בסיום העונה את דו"ח הרווח והפסד שלהן לעיון הציבור. חיזוק לגישה זו התקבל בחודש אוגוסט האחרון כאשר הוועדה לבחינת כשרות והתאמה של יחידים ותאגידים לרכישת זכויות בקבוצות כדורגל, בראשות השופט בדימוס אורי שטרוזמן, הגישה את מסקנותיה להתאחדות לכדורגל. אחת מהמלצותיה הגורפות של הוועדה דיברה על יכולת "לאפשר לבעלי הקבוצות לפעול במסגרת העסקית הטובה ביותר עבורם, בין אם היא מלכ"ר ובין אם תפעל כחברה עסקית לכל דבר. לדעת הוועדה, התנהלות כזו עשויה להביא לשיפור ההתנהלות ולקרב לענף הכדורגל משקיעים הרגילים לסטנדרטים של ניהול עסקי סדור, הכולל שקיפות ודיווח".

"אנחנו בהחלט ממליצים שבעל קבוצה יוכל להפיק ממנה רווחים", אומר שטרוזמן בשיחה עם "כלכליסט". "מה שקורה היום הוא שרוב קבוצות הכדורגל הן עמותות של מלכ"רים ללא רווחים. הבעלים שמממנים את הקבוצות נותנים לקבוצות המון כסף כהלוואות בעלים. בעצם הקבוצות משועבדות להם. אמרנו: 'בואו נשחרר אותן. נעשה את זה כמו שעובדת חברה מסודרת. היא מפרסמת את הדו"חות. אחרי הכל, יש ציבור שתומך בקבוצות דרך הטוטו וצריך לדעת'. מצד שני, הואיל ואנחנו ראינו בזה חברה שמתחרה בחברות האחרות, לא רצינו שמתוך עקרון השקיפות ומתוך המאזנים יתגלו אולי שמות או אנשים שהם לא רוצים שהיריבות יידעו עליהם. אז באנו ואמרנו: 'תפרסמו אם אתם ברווח או בהפסד. את תזרים המזומנים'".

כי זכות הציבור לדעת.

"בדיוק. בית המשפט העליון כינה פעם את החברות האלה כדו־משמעיות. גם ציבוריות וגם פרטיות. הוא החיל על החברות הפרטיות האלה את דין הציבור. חברת החשמל, או אגד או חברות אחרות יכולות לפעול כחברות פרטיות לחלוטין ובכל זאת יש עליהן מחויבויות ציבוריות. חשבנו שזה האיזון המתאים. אולי לא כמאזן עם הערות הביקורת, אבל שהציבור בהחלט יידע איפה הקבוצה עומדת".