טסטוסטרון נגד הכיבוש
מחקרים מדעיים חושפים את הסיבות ל"יתרון הביתיות". האם זה יעזור למנצ'סטר יונייטד, דורטמונד, ברצלונה וכל קבוצה אחרת שמארחת את הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות
מחקרים מראים שבמשחקי כדורגל שחקני הקבוצה המארחת מייצרים עד 17% יותר טסטוסטרון משחקני הקבוצה השנייה. הסיבות לכך כנראה פרימיטיביות מאוד וקשורות באינסטינקט הבסיסי של שמירה על להקה/קהילה/שבט וכו'. בעולם הכדורגל, שבו כל פרט קטן עושה את ההבדל בין ניצחון להפסד, הבדל של 17% ברמות הטסטוסטרון הוא משמעותי מאוד.
ה־17% הללו הם חלק ממכלול שהופך את הקבוצות המארחות לפייבוריטיות. בהכללה גסה, ב־60% מהמשחקים שאינם מסתיימים בתיקו הקבוצה המארחת היא הקבוצה המנצחת, בין השאר בגלל תמיכת הקהל (שמחזקת את תחושת הביתיות), תנאים מוכרים למקומיים והשפעות הנסיעה על הקבוצה האורחת. אבל המדע של יתרון הביתיות הרבה יותר מסובך ממה שאנחנו מכירים. עם זאת, בסופו של דבר הקלישאות של "הקהל הוא השחקן ה־12" או "אנחנו צריכים את הקהל שלנו מאחורינו" מקבלות אשרור מדעי.
גם כדורגלנים יונקים
הקבוצות החכמות משתמשות בכל יתרון שיש להן כדי לנצח. הן אף מנצלות, יש שיגידו בציניות, את הידע שיש להן ב"מדעי יתרון הביתיות" כדי להשיג יתרון כמה שיותר גדול על האורחים.
בסטמפורד ברידג' של צ'לסי, למשל, ארגזי החפצים של השחקנים בחדר ההלבשה של הקבוצה האורחת נמצאים ממש על הרצפה. הכדורגלן האורח בסטמפורד ברידג' צריך לרדת על הברכיים בשביל להשתמש בארגז הקטן. זה עניין מתוכנן לכאורה, כיוון שזה מעביר את האורחים לתנוחה פרימיטיבית של כניעה.
המשחק כאן הוא על התת־הכרה של הכדורגל. כי על פי איאן רוברטסון, פסיכולוג בריטי, כניסה לתנוחה פרימיטיבית משפיעה על זרימת ההורמונים למוח ובסופו של דבר על התנהגות השחקנים. "יונקים שהובסו הופכים את עצמם לקטנים יותר, כפי שניתן ללמוד מכלבים מבוהלים, שהזנב שלהם בין הרגליים", אומר רוברטסון. יונקים שניצחו, לעומת זאת, הופכים את עצמם לגדולים יותר, וזה לא שונה בקרב כדורגלנים, שהם סוג של יונקים אחרי הכל. הם מנפחים את החזה, מרימים את הידיים, מפגינים דומיננטיות בשטח שלהם. אלה מחוות פרימיטיביות שקשורות לשנים של אבולוציה אלימה ואכזרית, והן מגיעות לכדורגל מקצועי, שלפי מלקולם אליסון, לשעבר מנג'ר מנצ'סטר סיטי, הוא כבר "מזמן לא רק משחק, אלא מלחמה, שמעלה על פני השטח את אותם אינסטינקטים בסיסיים מלפני מאות אלפי שנים".
כך משתמשים
רמות הטסטוסטרון בדם מנבאות היטב מי ינצח בספורט אבל רמת טסטוסטרון גבוהה לא מספיקה, צריך לדעת לנצל אותה היטב וזה כבר עניין טיפה יותר מסובך.
הטסטוסטרון הוא הורמון זכרי שמגדיל את האגרסיביות ואת התחרותיות. "ההגנה על הבית" או "ההגנה על המבצר" מזריקות, כאמור, באופן טבעי יותר טסטוסטרון למוח השחקנים המארחים. אבל חשובים יותר המקום והאופן שבהם הטסטוסטרון נקלט במוח. על פי בדיקות שנעשו באוניברסיטת ויסקונסון־מדיסון, קולטני האנדרוגן (הורמון זכרי) אחראים לשימוש בטסטוסטרון במוח, והם עושים את ההבדל. איך משפרים את הקולטנים הללו? ובכן, בבדיקה על עכברים "סידרו" להם "ניצחונות בית" (כלומר בטריטוריה שלהם) אל מול עכברים אחרים במגוון משימות. אחר כך נתנו להם להתמודד מול עכברים אחרים ללא התערבות חיצונית.
סדרת הניצחונות שסידרו לעכברים, כך הראו הבדיקות, הגדילו את מספר קולטני האנדרוגן באזור במוח ששולט באגרסיביות שלהם, וזה אפשר להם לקלוט יותר טסטוסטרון, מה שהעניק להם יתרון על פני העכברים האחרים. בתרגום לכדורגל, ככל שהשחקנים מרגישים שהמגרש הוא ביתם, הם מייצרים יותר טסטוסטרון. ככל שהם מנצחים יותר בבית, ככה הם "משתמשים" בטסטוסטרון הזה בצורה טובה יותר.
מה המוטיבציה שלך?
האזורים הנוספים במוח שקולטים טסטוסטרון טוב יותר בזכות ניצחונות בית נקראים גרעין האקומבנס וה־VTA - האזורים האחראים לייצור מוטיבציה וקבלת גמול. אבל כאן התגלה עניין אחר. יש הבדל בין ניצחונות חוץ לניצחונות בית.
על פי בדיקות שנעשו, יש הבדל בהשפעה ההורמונלית בין ניצחונות חוץ ובין ניצחונות בית. האגרסיביות מושפעת בניצחונות חוץ כמעט כמו בניצחונות בית, אבל קולטני האנדרוגן באזור של המוטיבציה במוח משתפרים באופן ניכר בניצחונות בית, וכמעט לא משתפרים בניצחונות חוץ. כלומר, ניצחון בית משפיע על קולטני האגרסיביות והמוטיבציה, וניצחון חוץ משפיע רק על קולטני האגרסיביות ולא על קולטני המוטיבציה. זה כנראה קשור לעובדה שכחיות טריטוריאליות חשוב לנו יותר הניצחון בהגנה על הבית; המוטיבציה לנצח מחוץ לבית (לכבוש בית אחר) אינה טבעית כמו הרצון להגן על הבית. אז אם לתרגם את הכל לשפת כדורגל, המוטיבציה לנצח גדולה יותר בקרב קבוצת הבית.
הערב מתחילים משחקי הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות. קבוצות מגיעות "להילחם על החיים שלהן" בבתים של קבוצות אחרות. איך כל קולטני האנדרוגן עובדים במקרים האלה? ובכן, לכאן כבר נכנסים חישובים אחרים - ממדע אחר.
על פי חישובים, קבוצה שהגיעה ממשחק חוץ עם תיקו עם שערים צפויה לעלות. סיכוייה הם כ־55%. קבוצה שניצחה בחוץ, סיכוייה לעלות אפילו גבוהים יותר.
בארבע השנים האחרונות, על פי חישוב של פרשן "הוול סטריט ג'ורנל" גבריאלה מרקוטי, 62.5% מהקבוצות ששיחקו את המשחק השני בחוץ בשמינית הגמר עלו לרבע הגמר. גם בליגת אירופה 62.5% מהקבוצות ששיחקו את המשחק השני בחוץ עלו. זאת אף שלפי התקנון של אופ"א, הקבוצות הטובות יותר בשלב הבתים מקבלות את היתרון של אירוח המשחק השני בבית. אגב, ברבע הגמר - שבו אין דירוגים - רק 46% מהקבוצות ששיחקו את המשחק השני בחוץ עלו לשלב הבא. כלומר, אין ממש יתרון ביתיות, רק בשמינית הגמר. למה זה? זה ככל הנראה קשור לעובדה שמדעי ההכנה למשחק השתכללו בצורה מרשימה ביותר בשנים האחרונות. מאז תחילת עידן ז'וזה מוריניו מאמנים מתכוננים לכל משחק הרבה יותר טוב, בטח ובטח לקראת סדרת משחקים. מוריניו, שמגיש די.וי.די לכל שחקן עם נקודות חשובות שהוא צריך לזכור לקראת כל משחק, הוא החלוץ של התחום. פפ גווארדיולה, שהיה צופה שעות במשחקי היריבה הבאה כדי למצוא את הדגשים המתאימים לשחקניו, המשיך את שכלול הסוג הזה של ההכנות.
בקיצור, קבוצות מכינות את עצמן טוב יותר לקראת שני משחקים (בית וחוץ), וככל שיש להן יותר זמן כך ההכנה יותר יסודית. לקראת שמינית הגמר יש הרבה מאוד זמן. כך, בעצם, קבוצות רבות מבטלות את יתרון הביתיות, וזה מוכח בשטח.
לעצור את הכובשים!
לאנגלים יש ביטוי לקבוצות שמצטיינות בבית ובחוץ - all conquering, כובשי הכל. לאור ההיסטוריה הקולוניאליסטית של בריטניה זה לא מפתיע שיש לכך ביטוי. מה שהופך קבוצות למיוחדות באמת הוא היכולת שלהן לנצח בחוץ. קבוצות הבית נהנות מיתרון כמעט טבעי, שנובע מהמוטיבציה עמוסת ההורמונים הגבריים. קבוצה צריכה לאמץ גישה של כובשים - אגרסיביות כבירה, עורמה טקטית וגם יכולות טכניות גבוהות. על פי תיאוריית הקהל של רוברט זיונק, לשחקן שהרמה הטכנית שלו גבוהה קל יותר לשחק טוב יותר מול קהל. קבוצות שיגיעו למשחקי חוץ לאחר הכנה נכונה ועם טכניקה גבוהה והרבה אגרסיביות ינצחו במפגשים הכפולים. הקבוצה שתעשה זאת בצורה הטובה ביותר תזכה באליפות אירופה. קבוצה טובה מספיק טכנית, שנמצאת ברצף ניצחונות בית, והקהל שלה מצליח ליצור אווירה מספיק בייתית - תצליח לעצור את הכובשים. בזכות הטסטוסטרון.