עליית הליגה המדכאת ביותר
המסר מהעלייה של קארדיף לפרמיירליג הוא שאפשר לקנות כל מה שרוצים - זיכרונות ילדות, זהות ואפילו הצבע האהוב עליך
בעונה שעברה הפסידה קארדיף סיטי בחצי גמר הפלייאוף לווסטהאם יונייטד. הקבוצה בכחול היתה חייבת לעלות לליגה הבכירה כדי לכסות את חובותיה, שנצברו בשל שנים של ניהול גרוע בליגת המשנה. אחרי ההפסד, הבעלים וינסנט טאן, מיליארדר מלזי, החליט לעשות את השינוי הגדול שעליו דיבר מאז רכש 35% מהקבוצה ב-2010.
הוא הבטיח השקעת ענק בתמורה לשינוי הזהות של ה"הציפורים הכחולות" ל"דרקונים האדומים". השמועות נפוצו עוד מתחילת דרכו של טאן בקבוצה, אבל רק בקיץ שעבר הן הפכו למציאות. טאן השקיע מיליונים בקבוצה עמוסת החובות כדי לשנות את פניה. אדום, הצבע האהוב על טאן וגם צבע חשוב למלזים, השתלט על הקבוצה בכחול – שהחליפה מדיה לאדום. בנוסף, הסמל הוחלף מציפור כחולה לדרקון אדום, שאמנם מסמל את וויילס אבל לא את קארדיף סיטי. הסיבה לשינוי היתה שהוא "יהפוך את קארדיף לכלי שיווקי טוב יותר במזרח אסיה". כאילו עכשיו יהיו מיליארדי אסייתים שיתמכו בקארדיף בגלל שהיא החליפה את צבעיה.
היו הרבה מאוד קולות נגד השינוי הדראסטי – החלפת הזהות של המועדון אחרי מאה שנה. "מכרנו את נשמת הכדורגל שלנו", כתב כריס האנט, אוהד הקבוצה מהבלוג "ThinkFootball". "ובשביל מה? בשביל להעלות לפרמיירליג – הארץ המובטחת".
היו גם אוהדים רבים שתמכו בשינוי, והסבירו שבלעדי השינוי קארדיף סיטי היתה מתה. Red or dead קראו לזה. ההפגנות נגד השינוי המהותי הפכו לשקטות יותר בגלל הצלחות הקבוצה.
כדי לקנות את השינוי בזהוהשקיע טאן כ-100 מיליון ליש"ט בקבוצה. בנוסף, כדי לחבב עצמו על האוהדים השקיע 250 אלף ליש"ט נוספים כדי לרכוש ל-2,500 אוהדים צעיפים אדומים. כסף קטן עבור איש ששווה יותר ממיליארד ליש"ט.
ההשקעה האדירה הוכיחה את עצמה. קארדיף הבטיחה עלייתה לפרמיירליג ולכסף הגדול שלה אחרי 51 שנה בליגות הנמוכות.
בעבר קבוצות שינו את צבען, אבל לא מסיבות כלכליות או "מותגיות" – אלא מסיבות מקצועיות. לידס, למשל, אימצה את הבגדים הלבנים בשביל לחקות את ריאל מדריד, ללא התנגדויות מהקהל. הצלחות הגיעו בעקבות השינוי. גם ליברפול החליפה לאדום כדי להיות "מאיימת" יותר. זה עבד כי היא הפכה לקבוצה הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. אגב, גם השינויים הללו היו קשורים בעיר ובקהילה שמסביב למועדון. הסמל של העיר לידס בנוי מצבעים כחולים לבנים – והסמל של יורקשייר, המחוז של לידס, הוא שושנה לבנה. הסמל של העיר ליברפול בגוונים אדומים וצבע "ציפור הליבר" (יצור דמיוני של סמל המועדון) הוא אדום.
מה שקרה עם קארדיף זה שמיליארדר רכש אותה. שינה את פניה לחלוטין. החליף את זהותה. והכל הוא עשה כי יש לו כסף והקבוצה היתה בחובות. מה ימנע ממנו להשקיע עוד כסף ולהחליף את השם של קארדיף לקואלה לומפור סיטי? שום דבר.
העלייה של קארדיף מוכיחה שהכדורגל האנגלי מכר את נשמתו. ממש כך. תדמיינו לרגע שמילארדר בלגי קונה את מכבי נתניה ומחליף את הצבעים לשחור אדום. למה? כי ככה הוא אוהב. וזה צבעים שמוכר טוב יותר בבלגיה. איזה מסר נוראי זה שולח על זהות של אנשים – המרכיב של מועדון כדורגל.
בקארדיף, שצבעה כחול מאז 1908, מאות אוהדים קעקעו את הסמל הכחול של הקבוצה על עורם, סמל שמזכיר להם את החיבור השבטי והקהילתי שלהם לקבוצה ולקהילה שמסביבה. אני מדבר על אנשים שכל חייהם אהבו את הצבע הכחול כי היה הצבע של הקבוצה שלהם – ופתאום הוא משתנה. "אנחנו מדממים כחול", נכתב על שלט של האוהדים באצטדיון בקארדיף. אגב, לפי תמונות העלייה של הקבוצה – רוב האוהדים באצטדיון היו לבושים בכחול. וכך נוצר מצב משונה של אוהדים בכחול שמרימים על כתפיהם שחקנים באדום.
מה הוא מועדון כדורגל אם לא הקהילה סביבו, הצבע והסמל שלו, הזיכרונות שהוא ייצר אצל אוהדיו?
וינסנט טאן הודיע אחרי העלייה לפרמיירליג "שזו התרומה שלו למלזיה". לא לוויילס או לקארדיף – אלא למלזיה. והמטרה הבאה שלו היא להשקיע 70 מיליון ליש"ט – "באקדמיה ובהגדלת האצטדיון ושחקנים".
המסר שנשלח מהעלייה הזאת הוא שאפשר לקנות את הכל. את הזכרונות שלך, את הקהילה שלך, את הצבע האהוב שלך. וזה מסר מדכא.