אנרכיה פקידותית

הכתבה שפורסמה אתמול ב"כלכליסט" ("שישחק בכפר שלך, בגינה, ליד הבית") עוררה תגובות רבות. בעיקר על אישיותו של איל ברקוביץ'. אבל איל ברקוביץ' אינו הבעיה אלא רק תסמין.

אבי לוזון. שורשי הכדורגל נובלים צילום: אורן אהרוני

הבעיה היא המערכת חסרת החזון ומנהיגות טכנית.

ניקח לדוגמה את ההוראה של ההתאחדות לכדורגל לצמצם את משחקי הליגה לילדים בבית הספר היסודי בגלל התופעות השליליות שהן מעוררות (ההתאחדות עצמה כתבה מהן אותן תופעות שליליות כאן). בכדי למנוע היווצרותן של תופעות שליליות אלו פנה משרד הספורט לפני מספר חודשים להתאחדות לכדורגל, בבקשה לבטל את קיומן של ליגות אלו. מההתאחדות לכדורגל נמסר כי ליגות אלו בוטלו, וכי נכון להיום מתקיימים בגילאים אלו משחקי ידידות בלבד בין קבוצות מאותו אזור מגורים ובמגרשים שכונתיים.

ואולם, בשטח כבר מגיל 10-11 יש ליגות תחרותיות וההתאחדות פשוט לא רושמת תוצאות. התוצאות מופיעות באתר וולה וכולם מתייחסים לתוצאות שם. משנתון 2001, כלומר ילדים בני 12, כבר יש רישום תוצאות בהתאחדות לכדורגל.

זה יוצר מצב בו מאמנים רוצים לנצח ולא לחנך. "לצערנו בארץ לרוב המאמנים אכפת יותר מהתוצאה מאשר איך הקבוצה משחקת או הדרך", אומר מאמן ילדים. "היו לי משחקים מול מאמנים שמלמדים את הילד לבזבז זמן, לעשות חילופים בלי סוף בדקות האחרונות כדי להעביר את הזמן והכל כדי לנצח. ויש עוד מלא סיפורים כאלו. אני מדבר איתך על ילדים בני 11".

ובוואקום הזה נוצרות תופעות כמו איל ברקוביץ' ואריק איזיקוביץ', שמנצלים את הריק החוקי והמקצועי, כדי לייצר תופעה בה ילדים שעדיין לא מלאו להם 13 שנים, הופכים לסחורה חמה.

אין ספק שצריך לעשות שינוי בחוקים – שזה תפקיד העסקנים. אבל בשביל לעשות שינוי כמו שעשו בגרמניה, בלגיה, הולנד, דנמרק ובכלל - צריך  לשנות את התכנים, את הדגשים, להתוות דרך וחזון, להצביע לאן רוצים להגיע. בשביל זה צריך התאחדות עם אגף מקצועי מתפקד ולא מוחלש, צריך איגוד מאמנים חזק וצריך מנהיג טכני עם ניסיון וחזון. העיקר שיש "בית נבחרות".