שתי קבוצות וחצי

מכוניות הן עניין חשוב עבור זלאטן איברהימוביץ'. הוא יהיה הראשון להודות בזה. בספרו "I am Zlatan Ibrahimovic" הוא כותב: "אנשים ברוזנגארד (השכונה שהוא גדל בה במאלמו) לא משוויצים בדירה יפה, או בבית שהם קנו על החוף. אנשים מתרברבים בכך שיש להם מכוניות יפות, ואם אתה רוצה להראות שעשית משהו עם עצמך, אז הדרך לעשות זאת היא על ידי רכישת מכונית מגניבה".

. צילום: רויטרס, איי אף פי, אימג'בנק Gettyimages

מבחינת זלאטן, מכונית היא לא סתם מכונית. זו דרך לבטא את עצמך, דרך להראות שעשית משהו עם עצמך. זה עניין תרבותי.

אז כשבאחת משיחותיו הראשונות עם פפ גווארדיולה אמר לו מאמנו בברצלונה, "תקשיב, כאן בבארסה אנחנו עם הרגליים על הקרקע, אנחנו לא מגיעים לאימונים בפרארי או פורשה", זה היה הסדק הראשון במערכת היחסים של השבדי עם ברצלונה.

זלאטן כתב: "הנהנתי עם הראש ולא צעקתי, 'מה זה העסק שלך אם איזה מכונית אני מגיע לאימונים?!'. באותו הזמן חשבתי: 'מה הוא רוצה?'. 'מה המסר שהוא מנסה לשלוח כאן?'. תאמינו לי, אני לא צריך לעשות ביג דיל מזה שאני נוהג במכונית מגניבה ואני לא צריך להחנות אותה על המדרכה או משהו כזה. זה לא קשור. אני אוהב מכוניות, הן התשוקה שלי. אבל הרגשתי שיש משהו מאחורי משהו שהוא אמר. משהו כמו 'אל תחשוב שאתה מיוחד'".

לא בטוח שפפ גווארדיולה רצה שזלאטן יחשוב שהוא לא מיוחד. עבור המאמן, ניתן רק לשער, הבקשה שלו היתה קשורה לאחידות ולצניעות. או אולי אפילו לדרישות הספונסר (שכולם יגיעו רק עם אאודי בצבע סולידי, רחמנא ליצלן). פפ הוא בנו של בנאי, שגדל על ערכים של עבודה קשה, צניעות, פשטות ונימוסים טובים. זלאטן ויתר על התשוקה שלו למכוניות מגניבות כדי שיוכל להשתלב בברצלונה, אבל הוא אף פעם לא הצליח. הוא חשב שצ'אבי, ליאו מסי ואנדרס אינייסטה הם "ילדי בית ספר" בגלל שכמו פפ, הם גדלו בסטטוס חברתי דומה — משהו בין מעמד הפועלים למעמד הבורגנים.

בברצלונה זלאטן אמר שהוא הרגיש כמו "איש משעמם", והוא חשב שהוא מיוחד מספיק כדי לזכות ליחס מיוחד — אבל הוא לא זכה ליחס הזה. מבחינת כדורגל, האישיות והערכים של זלאטן גם לא התאימו לטקטיקה של ברצלונה, שהתבססה על תנועה בלתי פוסקת, תמיכה בשחקנים עם הכדור ופשטות. הוא היה רגיל להיות חלוץ אלפא, אבל בברצלונה הוא התבקש לעבוד עבור מסי. וכך, בפעם הראשונה מאז ימיו במאלמו, הוא לא היה השחקן המרכזי בהתקפה של קבוצתו. הוא לא זכה למסירות שהוא רצה מצ'אבי ואינייסטה, והוא לא הראה את מה שהוא מסוגל לעשות. זה תדלק את פחדיו כי הוא בחיים לא יצליח להתאים את עצמו לאחת מהקבוצות הטובות בהיסטוריה של המשחק.

אחרי שמערכת היחסים שלו עם פפ רוסקה לחלוטין, הוא הגיע לאימונים באיזו מכונית שהוא רצה. הוא כונה על ידי הנשיא סנדרו רוסיי כ"עסקה הגרועה בהיסטוריה של ברצלונה".

זלאטן פשוט לא התאים לתרבות בחדר ההלבשה של קאמפ נואו. הוא לא יכול היה להבין למה "הכדורגלנים הטובים ביותר בעולם פשוט עומדים שם כפופי ראש, ועושים מה שאומרים להם".

הוא לא הבין שהם עשו זאת בגלל שפפ היה הגיבור שלהם ואייקון תרבותי. זלאטן לא גדל עם פוסטר של פפ בחדרו. הוא אהב את מוחמד עלי, ברוס לי ודייגו מראדונה.

. צילום: רויטרס, איי אף פי, אימג'בנק Gettyimages

לואיס וזלאטן — אותה מהפכה?

לואיס סוארס הוא לא זלאטן איברהימוביץ'. אבל כמוהו, גם הוא "חלוץ אלפא" שרגיל שהקבוצה עובדת עבורו. כמו זלאטן, הוא מגיע לברצלונה בגיל 27+, כשהרקע התרבותי שלו שונה לחלוטין מזה של חבריו החדשים בברצלונה. כמו זלאטן, האישיות של סוארס עוצבה על ידי עוני, שהוא אחד האלמנטים הרבים בתוך סגנון המשחק שלו.

.

לסוארס גם סיפור מאוד דומה לזה של זלאטן. הוא בא ממשפחה שבורה, הוא היה בן טיפשעשרה לא יציב ולא ממושמע ובסופו של דבר הכדורגל הציל אותו. כמו זלאטן, סוארס גם שיחק באייאקס אבל תמיד היה ברור שהוא יגיע לרמות גבוהות הרבה יותר. כמו זלאטן, גם סוארס הוא איש שעשה את עצמו בעצמו ועבד היטב במערכת שעובדת עבורו.

לא בטוח שסוארס, שנרכש עבור 81 מיליון יורו, ייכשל בקאמפ נואו בגלל הבדלים תרבותיים בינו לבין חבריו החדשים לקבוצה. עם זאת, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה.

האתגר של קרליטו

בריאל מדריד הבעיות שונות לחלוטין אבל גם קשורות לאישיות. בניגוד למאמנים אחרים, קרלו אנצ'לוטי הוא מאמן שמאמין בגמישות מחשבתית וטקטית. אין אצלו דוגמטיות והוא משנה הרכבים ושיטת משחק כדי שתתאים לשחקנים שלו. הדרישות הכלליות שלו הן עבודת צוות, נחישות קולקטיבית ומהירות מחשבה — ופחות חשובה "הדרך" לניצחון. מבחינת תפקידים, הוא חושב שהאישיות של השחקן מכתיבה את התפקיד שלו ולא להפך, ולכן ממקם שחקנים על המגרש על פי האישיות שלהם. התפיסה הזאת הביאה את ריאל מדריד לזכייה בליגת האלופות אך גם לכישלון בליגה המקומית — בעיקר בגלל התחלת עונה חלשה שנבעה מכך שהשחקנים היו צריכים להתרגל למאמן ולשיטותיו. העונה יצטרך אנצ'לוטי לחבר מחדש את הקבוצה. אנחל די מריה וסמי חדירה יעזבו והצטרפו חאמס רודריגס (80 מיליון יורו) וטוני קרוס (33 מיליון יורו). שני שחקנים מאוד משמעותיים בקבוצות שלהם ובנבחרות שלהם. גם השוער קיילור נאבאס הצטרף (10 מיליון יורו) ויתחרה על אפודת השוער עם איקר קסיאס. מחיר ההרכב נע בין 460 מיליון יורו ל־500 מיליון יורו, ולכל שחקן יש האגו שלו, התפקיד שלו ותג המחיר שלו. כמה זה ישפיע על הכימיה הקבוצתית שאנצ'לוטי שואף לייצר ממנה הרמוניה? הרבה, ככל הנראה. האם שוב ריאל נופלת למלכודת הגלאקטיקוס וחוזר האיזון בסגל? אולי. בכל מקרה, אלו בעיות של עשירים.

זלאטן בברצלונה. לא ממש הבין מה רוצים ממנו צילום: אימג'בנק, Gettyimages

"אי אפשר להתחרות"

רכישת לואיס סוארס, חאמס רודריגס וטוני קרוס הקיץ, כמו רכישתם של גארת' בייל וניימאר בקיץ שעבר, הובילו את נשיא מינהלת הליגה הספרדית (LFP), חאבייר טבאס, להתבדח על כך שהליגה שלו רוצה "את 500 השחקנים הטובים בעולם". "אנחנו רוצים שיהיו לנו המועדונים הטובים ביותר עם השחקנים הטובים ביותר", אמר טבאס. עם זאת, בזמן שריאל מדריד וברצלונה מתחמשות ומתמרקות לקראת העונה הבאה — הקבוצות האחרות ממשיכות להילחם בחובות ענק ובשחקנים שעוזבים אותן. אתלטיקו מדריד איבדה את דייגו קוסטה, לואיס פליפה וטיבו קורטואה לצ'לסי. בעוד ברצלונה רכשה שחקן ב־81 מיליון יורו וריאל מדריד ב־80 מיליון יורו, האלופה אתלטיקו מדריד הוציאה 94 מיליון יורו על כל הרכש שלה — רובו מהליגה הספרדית. שאר הקבוצות הוציאו בין 300 אלף יורו על רכש ל־30 מיליון יורו על רכש. קבוצה כמו אלמריה הצליחה להביא שחקנים רק בחינם או בהשאלה.

הפערים נובעים בעיקר מהסכמי זכויות שידור לא קולקטיביים שמאפשרים לברצלונה וריאל מדריד להרוויח, כל אחת, כ־140 מיליון יורו ממכירת זכויות שידור בעוד שאר הקבוצות נאלצות לחלוק, באופן לא שוויוני ביניהן, סכום זהה. ב־LFP מדברים על הצורך לפנות לשווקים אחרים, וטבאס דיבר על משחקים בארה"ב והודו. עם זאת, גם טבאס מסכים ש"אי אפשר להתחרות בפרמיירליג מבחינה מסחרית". "אנחנו רוצים להתקרב אליהם ואנחנו שולחים יותר קבוצות לה ליגה לחלקים שונים בעולם. יש הרבה אהדה לריאל מדריד ולברצלונה, ואנחנו צריכים להגדיל את הצופים לקבוצות אחרות".

כמה אפשר להרגיל את הצופים לקבוצות מוחלשות שחוטפות בראש מהשחקנים הטובים בעולם? לא בטוח שאפשר. בגלל זה הפרמיירליג, שמציגה שש קבוצות חזקות ביותר ועוד 14 קבוצות שכל אחת מהן יכולה בכל יום נתון לקחת נקודות מאותן שש, היא ליגה שמכניסה יותר, מרוויחה יותר ומעניינת יותר.