הולה אירופה

שלושה מארבעת הכובשים המצטיינים בליגה הספרדית הם דרום אמריקאים. גם שלושה מארבעת הכובשים המצטיינים בפרמיירליג האנגלי הם דרום אמריקאים, ולא מפתיע לגלות שארבעה מחמשת הכובשים המצטיינים בליגה האיטלקית הם דרום אמריקאים. כמו כן, גם בפורטוגל יש שני כובשים מצטיינים ושניהם דרום אמריקאים. על פי אתר Whoscored, ברשימת 20 השחקנים ההתקפיים המצטיינים באירופה שמונה הם שחקנים מדרום אמריקה, וחמישה מעשרת הכובשים המצטיינים ביבשת הם דרום אמריקאים.

אלכסיס סאנצ'ס. הדרום אמריקנים מכדררים יותר ונפצעים פחות צילום: איי אף פי

האם הדרום אמריקאים הם שחקנים התקפיים טובים יותר מהאירופים? ובכן, חברת Sportsmatrix הישראלית בדקה ומצאה סטטיסטיקות שמוכיחות את היתרון של דרום אמריקאים כשחקנים התקפיים. הם בדקו 121 חלוצים באיטליה, ספרד ואנגליה והנה ההבדלים: השחקן הדרום אמריקאי הקדמי הממוצע משחק יותר מהחלוץ האירופי הממוצע (21.6 משחקים ביחס ל־17.8 משחקים), מה שעשוי להצביע על קשיחות רבה יותר ויכולת להימנע מפציעות. הדרום אמריקאים מגיעים גם ליותר הזדמנויות הבקעה (שלוש במשחק לעומת 2.5) וגם בועטים יותר לשער (שלוש בעיטות במשחק לעומת 2.7). כמו כן, הם מדויקים ב־2% יותר בבעיטות שלהם מאשר האירופים.

היתרון הגדול ביותר של החלוצים הדרום אמריקאים מול אלו האירופים הוא יכולות הכדרור שלהם. החלוצים שמגיעים מעבר לאוקיינוס האטלנטי מכדררים 8.2 פעמים במשחק עם 36% הצלחה בעוד החלוצים האירופים מכדררים 5.9 פעמים במשחק ב־32% הצלחה. הכי חשוב מבחינת חלוצים, הדרום אמריקאים מייצרים 1.5 הזדמנויות למשחק, שזה חצי הזדמנות יותר מהאירופים וכובשים יותר למשחק מאשר האירופים (0.4 שערים במשחק ביחס ל-0.3).

סרחיו אגוורו עם גביע הפרמיירליג. "הם לא מבקשים רק שכר גבוה שיעזור להם לדאוג לכל הפמליה, הם גם מבקשים הרבה כרטיסי טיסה לדרום אמריקה. הרבה מאוד אנשים תלויים בהם. האחריות הזאת מעניקה להם מוטיבציה" צילום: רויטרס

סטריט פייטרס

אז מדוע השחקנים הדרום אמריקאים בולטים כל כך כשחקנים התקפיים? כמו תמיד, ישנם הרבה גורמים ליתרון היחסי הזה שיש להם על פני מקביליהם האירופים. "דרום אמריקה היא היבשת היחידה שמייצרת חלוצים כיום", אומר ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל, שניסה להביא לקבוצתו את לואיס סוארס מאורוגוואי בעונה שעברה, והשנה הצליח להביא את אלכסיס סאנצ'ס הצ'יליאני. "אם תסתכלו על אנגליה של שנות השישים והשבעען, אפילו כשאני הגעתי לכאן ב־1996, לכל מועדון היו שלושה חלוצים — ואני מתכוון חלוצים. כאלו שיכולים לכבוש עם נגיחה. היום יש לנו פחות. בגרמניה, למשל, הלכו עם חלוץ אחד למונדיאל. עם מירוסלב קלוזה בן ה־35".

אחת הסיבות העיקריות לדומיננטיות הדרום אמריקאית ברחבות האירופית היא העובדה שבאירופה ילדים נכנסים ללימוד כדורגל באקדמיות כדורגל בגיל מוקדם — 7 או 8. הם נהפכים לכדורגלנים שלמים ואמינים יותר, אבל ייתכן שחסר להם משהו שיש לדרום אמריקאים שמשחקים עד גיל מאוחר יחסית ברחוב: ניימאר היה "בועט את הכדור על הגדר של השכנים" במשך שעות על גבי שעות וכך התאמן על הנגיעה שלו בכדור. דייגו קוסטה מצ'לסי סבל מהתנכלויות של בריונים על מגרשים ב"כפר מעבר לשקיעה", על פי ז'וזה מוריניו, מאמנו. אלכסיס סאנצ'ס מטוקופיה, עיר קטנה ומאובקת בצ'ילה, חידד את כישוריו על מגרשי עפר קטנים. סרחיו אגוורו ממנצ'סטר סיטי גדל ברחובות דרום בואנוס איירס עם אחיו. הוא ציין שאכל רק לחם עבש לארוחת ערב. גם ליאו מסי, לואיס סוארס, אדינסון קאבאני ואחרים גדלו ברחובות דרום אמריקה. באופן כללי, הכישורים שלהם אולי פחות מלוטשים, אבל הם שחקנים הרבה יותר אינסטינקטיביים ואפקטיביים מול השער. הם טובים יותר באחד על אחד ובאלתור — הבסיס של משחק הרחובות. "אולי איבדנו את 'כדורגל הרחוב'", הסביר ונגר. "פעם שיחקת ברחוב בגיל 10 נגד שחקנים בני 15. היית צריך להיות ממולח ופיקח. היית צריך להראות שאתה טוב, היית צריך להילחם. לזכות בכדורים בלתי אפשריים".

היום הכדורגלנים האירופים הטובים ביותר גדלים בתנאי אקדמיה מצוינים. אבל זו מעבדה. הם לא באמת לומדים להילחם על המגרש, לאלתר כש"התאקל הכי נמוך הוא באזור הצוואר", כפי שקרלוס טבס תיאר את משחקי השכונה שבהם גדל, ולהשפיל את השחקן הגדול שמולך בטריק כדי לזכות בכבוד.

"היום, בגלל משחקי המחשב, האינטרנט, הטלוויזיה והאפשרויות הרבות שיש לילדים בשעות הפנאי שלהם, הילדים מחמיצים את הפעילות ברחוב שמשלבת תנועה, חשיבה ויצירתיות", אומר ד"ר מרק ורטהיים, ראש המרכז לקידום הספורט והמרכז לקואורדינציה בישראל. "היום חוגי הספורט הם בעלי אופי של התמקצעות והתמחות בענף ספורט מסוים, עובדה המונעת התייחסות לשלב המתודי הראשוני בפעילות גופנית, המתבטאת בהתנסות רב־גונית שהיא הבסיס ליצירתיות גופנית".

בקיצור, המוח של כדורגלן דרום אמריקאי רגיל לאלתורים הגופניים שהרחוב מחייב אותו לעשות, מתפתח בצורה אחרת מאשר מוח של כדורגלן שמגיל צעיר לומד איך לשחקן כמו מקצוען. או בפשטות: "הרחוב הוא איפה שהילד הרזה עם כישורי הכדור לומד להגן על עצמו. לומד ליפול ולהימנע מפציעות, לומד שיווי משקל ועוד", אומר דויד אנדט, מאמן לשעבר באייאקס. "ברחוב אתה לומד להיות בעל חוכמת רחוב שאתה לוקח למגרשים. אתה לומד איך לגבור על היריב שלך בצעד או שניים".

קרלוס טבס. הרחוב הוא איפה שהילד הרזה עם כישורי הכדור לומד להגן על עצמו. לומד ליפול ולהימנע מפציעות, לומד שיווי משקל ועוד", צילום: איי אף פי

מוטיבציה אחרת

טור קריסטיאן קארלסן, סקאוט מוכר באירופה ולשעבר מנהל ספורטיבי במונאקו, ניסה להסביר לדיילי טלגראף מה ההבדל האישיותי בין שחקן דרום אמריקאי לשחקן אירופי. "אי אפשר להכליל את כל הדרום אמריקאים כי הם מגוונים כמו האירופים, אבל כן, כשמחתימים שחקנים מארגנטינה, צ'ילה, אורוגוואי וכו', יש איזה רעב ייחודי להם", אמר. "המוטיבציה הפנימית של השחקנים הללו היא בלתי ניתנת לכיבוי. האירופי לעתים צריך שיצעקו עליו או יחס מיוחד מהמאמן, אבל השחקנים האלה, לא צריך להגיד להם כלום. הם פשוט רוצים לשחק. לצאת למגרש ולתת את הכל".

פעמים רבות אומרים על השחקן הדרום אמריקאי שהוא לא רוצה לרדת מהמגרש. "הוא רוצה לשחק כל הזמן. לפעמים אתה אומר לעצמך שהוא צריך לשמור את האנרגיה שלו, אבל זה לא משהו שהוא חושב", כך אמר, למשל, ארסן ונגר כשדיבר על סאנצ'ס. סיבה נוספת היא התלות הכלכלית שיש בשחקנים הללו. "לשחקנים רבים מדרום אמריקה אין תוכנית ב'. מבחינתם, הם כדורגלנים או עניים. זו מוטיבציה אדירה", אומר קרלסן. "לכדורגלנים הדרום אמריקאים בדרך כלל יש פמליה גדולה, שכוללת משפחה וחברים", קרלסן ממשיך. "הם לא מבקשים רק שכר גבוה שיעזור להם לדאוג לכל הפמליה, הם גם מבקשים הרבה כרטיסי טיסה לדרום אמריקה. הרבה מאוד אנשים תלויים בהם. האחריות הזאת מעניקה להם מוטיבציה".

.

הברירה הטבעית

בדומה לכדורסלנים אמריקאים שרובם מגיעים מהשכונות הקשות בארה"ב, הכמויות של הכדורגלנים בדרום אמריקה וההזדמנויות המועטות שאפשר לנצל, מייצרות מעין הליך ברירה טבעי שבו רק החזקים באמת, אלו עם המוטיבציה הפנימית האדירה, שורדים.

הרחוב אינו הופך את הכדורגלנים לטובים יותר. הוא פשוט מחדד את האינסטינקטים של בודדים, ששורדים אותו ומצליחים להגיע לרמה הכי גבוהה. הרחוב גם אינו יכול להוות תחליף לשיטת האקדמיות המצוינת באירופה — שהובילה להשתלטות אירופית מוחלטת על הכדורגל העולמי אף שפחות אירופים משחקים כדורגל מאשר דרום אמריקאים. הברזילאים, למשל, מסתכלים בקנאה אדירה על מערכת האקדמיות הגרמנית, שאחראית בין השאר להשפלה הגדולה ביותר בכל הזמנים שהברזילאים חוו.

אבל מה האירופים יכולים לעשות כדי להחדיר קצת שכונה למשחק שלהם? יש דרכים רבות לשחזר את מה שלומדים ברחובות באקדמיות. מלשלוח את הילדים בני ה־10 למשחקי רחוב עם מבוגרים מהם (באברטון עושים זאת) ועד חרישת מגרש אחד באקדמיה כדי לייצר תנאים קשים למשחק. בכל מקרה, בשביל זה צריך מאמנים חושבים, שמתחברים היטב לילדים ויודעים לייצר עבורם אווירה לימודית, אבל כזו שלא חונקת אותם או מכוונת אותם לכיוון אחד בלבד.

"ילדים צריכים ליהנות מכדורגל", אומר המאמן ההולנדי, קו אדריאנסה. "אנחנו כמורי כדורגל צריכים ללמד אותם מה שצריך דרך הכיף. זה הבסיס של כל חינוך. כיף זה איפה שהכל מתחיל".