הישגים ספורטיביים בגיל צעיר- פוטנציאל או אשליה?

הסיכוי לחיזוי הפוטנציאל ההישגי של ספורטאי מתחת לגיל 16 הוא קטן (פרט למקצועות שבהם גיל התחרות הוא צעיר מאוד כמו התעמלות נשים).

ספורטאים מבטיחים. רק כ־4% מכלל הספורטאים הצעירים מצליחים להפוך לספורטאים מקצוענים צילום: יובל חן

רק כ־4% מכלל הספורטאים הצעירים מצליחים להפוך לספורטאים מקצוענים. גם אלו שברמה גבוהה ביותר כצעירים מתקשים להגיע לרמה הגבוהה כבוגרים. פרופ' פרנק דיק מצא כי מבין 360 הזוכים במדליות באליפות העולם לנוער באתלטיקה בשנים 2012־2000, רק 14 זכו במדליות גם במשחקים האולימפיים בלונדון 2012 (3.9%). בקרב הנשים היו 354 מדליסטיות באליפויות העולם לנוער בתקופה המקבילה, ורק 18 זכו במדליות בלונדון 2012 (5.1%). מבין זוכי המדליות באליפות העולם לנוער בשנת 2000 ישנם 10 גברים (16.7%) ו־15 נשים (28.8%) שהגיעו לרמה הגבוהה. אם נכלול את כל האתלטים שהשתתפו באליפות העולם לנוער בשנת 2000, כ־1,200, נמצא שרק 32 (נשים וגברים כאחד) הגיעו לצמרת האתלטיקה בעולם. מבין אלה שזכו במדליות באותה אליפות אפשר להזכיר אתלטים מפורסמים כמו קנניסה בקלה (שיאן העולם בריצות 5000 ו־10,000 מ'), וילנה איסינבייבה (שיאנית העולם בקפיצה במוט). היו גם משתתפים שלא זכו באליפויות הנוער וכן הצליחו כבוגרים, ביניהם מו פארח (אלוף אולימפי בריצות 5,000 ו־10,000 מ') ושיאנג לו (אלוף אולימפי ב־ 110 מטר משוכות).

גם מספורטאים ישראלים רבים לא נחסכה החוויה המתסכלת של קביעת הישגים מרשימים בגילים הצעירים ובהמשך ־ נסיגה או קיפאון בגיל הבוגר. מדוע זה קורה? לעתים קרובות הדבר נובע מפציעות, מאורח חיים בלתי ספורטיבי ו/או מתהליך אימונים שגוי בגילים הבוגרים. אבל עצירה או נסיגה בהישגים במעבר מהגיל הצעיר לבוגר נובעות גם מסיבות מערכתיות ולא אישיות: איתור וחיזוי לקויים, תהליך הכשרה לקוי בגיל הצעיר, תוכנית תחרויות דורסנית, הכשרה ספציפית מוקדמת מדי, פרסום וחשיפה מוגזמים ועוד. לעתים, ההישג בגיל הצעיר הוא גם אשליה בלבד שנובעת מהתפתחות ביולוגית מואצת, ובמקרים רבים הצלחות בגיל הצעיר מעידות דווקא על חולשה בהכשרה.

.

איך עושים את זה נכון?

"הטבע קובע שהילדים צריכים להיות ילדים לפני שהם הופכים למבוגרים. אם ננסה לשנות את הסדר הטבעי, הם יגיעו לבגרות בטרם עת, אך לא עם מהות או כוח", אמר ז'אן ז'ק רוסו, הפילוסוף הצרפתי. דבריו מקבלים משנה תוקף מדעי.

הגיל הממוצע של שחקני הנבחרות בגביע העולמי בכדורגל האחרון נע בין 25 ל־27. רוב השחקנים החלו להתאמן בגילי 11–10 והיו צריכים 16–15 שנה של אימונים ספיציפיים כדי להגיע לרמה ההישגית הגבוהה ביותר. תהליך ההכשרה של שחקן כדורגל במונדיאל נראה כך: תחילת הכשרה מסודרת בגילי 11–10, תחילת התמחות בגיל 14־15, מעבר לרמה הישגית בגיל 19 עד 21, הגעה לשיא הקריירה בגיל 25 עד 27. לאחר ניתוח הנתונים צוות מומחים מאוסטריה, שבדיה, אנגליה וגרמניה הכין טבלת משחקים ואימונים מגיל ילדים ועד גיל 20, שהיא תוכנית בסיסית לאיך מגדלים כדורגלנים ומתי חושפים אותם למשחקים בשביל הכיף ומתי למשחקים תחרותיים. תוכנית זו חשובה במיוחד לאור העובדה שבמרבית ענפי הספורט עלה הגיל הממוצע של המצטיינים ב־4־5 שנים לעומת תחילת שנות ה־2000.

כפי שצוין, ספורטאים ישראלים רבים זכו בהישגים מרשימים בטווח הגילים 16־13, אך לרוב אלו אפיזודות חולפות, שכן בהמשך הואטה התפתחות ההישגים שלהם בגיל 18־19 ונבלמה בהגיעם לגיל בוגרים. הבעיות העיקריות באיתור ובטיפוח הספורטאי הישראלי קשורות לתחרויות שהוא מתבקש להתחרות בהן בגיל צעיר, מה שמעמיס עליו עומס פיזי ומנטלי מזיק ומונע הכשרה יעילה דרך משחק. מאמני ילדים רבים מנסים להגשים את שאיפותיהם בעבודתם עם הילדים ומתמקדים בהכתבת טקטיקה שאינה מתאימה לצעירים. הם דורשים ניצחון בזמן שהילדים צריכים בכלל ללמוד איך לשחק לפני שהם לומדים איך לנצח. העדפה באימון ילדים צריכה להינתן ללימוד, לחופש, ליצירתיות, אחריות, ביטחון עצמי, מיומנות, אינטליגנציה ושמחת חיים ושיתוף כל הילדים. אין חשיבות אמיתית לתוצאות. לעומת זאת, לחץ להשגת תוצאות גורם להצלחות בטווח הקצר אך לכישלונות בטווח הארוך.

כמו כן, לעתים ילדים בני 12 משחקים על מגרשי כדורגל גדולים שאינם מאפשרים להם תנועה ופעילות קואורדינטיבית שדורשות מחשבה והפעלת מהירות. בבדיקה שערכתי נמצא שילדים המשחקים במגרש קטן מבצעים שינויי כיוון ומאוצים בכמות הגדולה פי 5 בהשוואה לילדים המבוגרים מהם בשנתיים, שמשחקים במגרש גדול. בגילים עד 13־12 יכול הילד לשחק עד 13־12 דקות בקצב מהיר, ולאחר מכן חלה ירידה בביצועיו. אנחנו זורקים את הילדים יותר מדי מוקדם למשחק על מגרשי הגדולים.

בעיה נוספת בישראל היא ש"הספציפיקציה", התמחות בענף, מתחילה בשלב מוקדם מדי. זאת למרות שספורטאים רבים עסקו בצעירותם בענפי ספורט אחרים מאלו שהתמחו בהם בהיותם בוגרים. אלכסנדר אובארוב, למשל, שיחק כדוריד והחליק על הקרח עד גיל 14; בסטיאן שוויינשטייגר עסק בצעירותו בסקי שלג, והאצן יוסיין בולט שיחק קריקט וכדורגל עד גיל 12. גם בישראל ישנם אתלטים שהגיעו להצלחה כבוגרים ועסקו בעברם בענפי ספורט או בפעילויות גופניות שונות עד גיל 17: קופץ המשולשת רוגל נחום עסק בכדורגל, הקופץ לגובה איתי מרגלית עסק בכדורסל, והקופצת לגובה דניאל פרנקל עסקה במחול ובכדורעף.

משחקי ידידות, תחרויות לא מחייבות וטורנירים עשויים להיות פתרון מצוין לספורטאים בגילים אלו, כמו גם פעילות מגוונת כמו קרב5 באתלטיקה או קרב־רב בכמה ענפים כאתגר לספורטאים בענפים שונים. גיוון המקצועות הוא שמאפשר התפתחות נכונה.

ישנן גם בעיה חברתית שפוגעת בספורטאים שלנו. ילדים מסוגלים לבצע פעילות גופנית במשך שעות רבות במהלך השבוע. בשכונות ובאזורי מצוקה יש תרבות של פעילות גופנית מגוונת לאורך שעות היום אך לא כך באזורים אמידים יותר.

דניאל פרנקל, קופצת הגובה. עסקה במחול וכדורעף צילום: אורן אהרוני

מה עושים?

איך ניתן לייצר הליך הכשרה נרחב ומגוון לספורטאים הצעירים בישראל? תחילה, צריך שתוכנית הלימודים בבתי־הספר בישראל תאפשר קיומם של מסגרות אימונים שונות כגון פנימיות יום (המאפשרות פעילות יומיומית משעות הצהריים ועד הערב וכוללות אימון ייחודי, פעילות גופנית כללית ועיסוק בענף ספורט אחר, לצד אפשרויות של לימודים, חינוך ופעולות חברה ותרבות), אימוני בוקרלפני תחילת הלימודים או במסגרתם (שמאפשרים הגדלת היקף העומסים, העשרה והשלמה לתהליך האימונים המתבקש) וימים ימים מרוכזים בחופשות (שיאפשרו לימוד, אימון ותרגול טקטי ואף פעילות חברתית ותרבותית).

פעולות אלו, לצד תחרויות, משחקים וטורנירים לא מחייבים, יאפשרו לזהות ולאתר את המוכשרים ביותר ולהכינם לקראת מיצוי היכולת ההישגית בגיל הבוגר. על ההתאחדויות, האיגודים והמאמנים להימנע מפגיעה בספורטאים הצעירים על ידי דרישות שגויות. עם רצון טוב ושיתוף פעולה בין כל הגורמים ניתן למצות את הפוטנציאל ההישגי הקיים בגיל הצעיר, לאתר ולהכשיר את הילדים בצורה נכונה להתמודדות בספורט הישראלי ובזירה הבינלאומית בגיל הבוגר.