מה הקשר בין מואנס דבור לאלכס שטילוב?

דמיטרי, מישה, יקטרינה, אידה, אלכס ואחרים. כשליש מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה מגיעים ממשפחות שעלו מרוסיה. עם זאת, כבר למעלה מדור שאין במשלחת נציג לאוכלוסייה הערבית.

מונאס דאבור. יש בארץ 8.5 מיליון תושבים אבל מבחינת פוטנציאל לספורט אנחנו הרחק מהמספר הזה. צילום: אורן אהרוני

לעומת זאת, בסגל נבחרת ישראל בכדורגל שהתכנס לאחרונה יש רק בוריס אחד. אבל יש את טאלב, יש את קני, ביברס ומואנס.

איזה הבדלים. ממש הפכים.

תחשבו על הילד הערבי מנצרת - גבוה, אתלטי, ניתור אדיר שכנראה לעולם לא יתנסה בקפיצה לגובה. או על הילד ממשפחה שעלתה מרוסיה, מתחנך על מצוינות בספורט, משחק כדורגל בהפסקות, אבל ההורים יגידו לו ש"כדורגל בארץ זה לא ספורט". אז נכון, יש יותר שחקנים ממשפחות שעלו מרוסיה בנבחרות הצעירות אבל זה עדיין לא מתקרב לענפים האולימפיים ולחלקם היחסי באוכלוסיה.

יש בארץ 8.5 מיליון תושבים, אבל מבחינת פוטנציאל לספורט אנחנו הרחק מהמספר הזה. ועוד לא דיברנו על חמישית דתיים וחרדים שרק בודדים מהם יגיעו, אם בכלל, לעסוק בספורט הישגי. והצפי הדמוגרפי רק יחריף את הבעיה.

הסיפור המרכזי הוא חסמים תרבותיים. כל ענף ספורט והחסמים שלו. לכל ענף ספורט צריך להתאים תוכנית ייעודית שתנפץ את החסמים האלו. לכל ענף צריך לסמן ספורטאים פורצי דרך שישמשו כסוכני שינוי. זה לא זבנג וגמרנו, אלא תוכנית ארוכת שנים שמצריכה חשיבה מחוץ לקופסא כדי לשנות הרגלים ותפיסות רבות שנים. מה שמטריד הוא שתוכניות כאלו בכלל לא קיימות.

כדי להבין את המחירים שאנחנו משלמים אפשר לראות את התור במרפאת סכרת ילדים בבני ברק ולהבין שזה הרבה מעבר לספורט.

אז מישהו רוצה להרים את הכפפה?

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובארגונים עסקיים ומוביל תכניות לפיתוח מנהלים בספורט