"גישתו של אלי טביב מקוממת"

עומר אצילי צילום: אוהד צויגנברג

הבורר, עו"ד חנוך קינן, קיבל את גרסתו של אצילי, במלואה. "גישתו של אלי טביב כלפי התובע (אצילי, ב"ס) מקוממת" כתב עו"ד קינן, "בעליל ברורה לי כוונתו של טביב... ללמד את אצילי לקח, והכול, משום עובדה אחת ויחידה: השחקן לא נכנע ללחציו של טביב ולא הסכים לחתום על הסכם חדש". הבורר קבע כי אצילי ישוחרר מבית"ר ירושלים בתמורה לדמי העברה בסך 750 אלף יורו.

הפסיקה של עו"ד קינן עולה בקנה אחד עם המגמה, הנוהגת ברחבי העולם, המבקשת להגן על שחקנים מפני בריונות של קבוצות. לאחרונה, בית הדין העליון לענייני ספורט (CAS) חייב את שלאסק ורוצלאב הפולנית לשלם פיצוי לחלוץ האלבני, סבינו פלקו, משום שהתעמרה בו על רקע סירובו לקצץ בשכרו. בין היתר, פלקו נשלח להתאמן בצדי המגרש או עם קבוצת המילואים, ואף נקנס בסכומי עתק בגין הפרות משמעת, כגון איחור לאימון בדקה או עלייה שולית במשקל. בית הדין העליון לענייני ספורט צידד בשחקן וקבע שמדובר בהתנהגות "מחרידה" של הקבוצה. וזו לא הדוגמה היחידה. בתי הדין השונים ברחבי העולם מציבים בפני הקבוצות תמרורי אזהרה בוהקים, ובית"ר – לפחות לפי פסיקת הבורר – התעלמה מהם.

2. 750 אלף יורו. פסקה אחת. זה כל מה שכתב הבורר על תג המחיר של עומר אצילי. בפסקה הזאת, הבורר מנה את הגורמים השונים שלקח בחשבון בפסיקת הסכום, ובין היתר כישורי אצילי ויכולותיו; קריירת המשחק הפוטנציאלית שלו; גובה הסכום הכולל אשר אמור היה אצילי להשתכר עד לתום חוזהו בבית"ר ירושלים; גילו של אצילי; השבחתו בעת ששיחק בבית"ר; מידת הפגיעה אשר תיגרם לבית"ר נוכח עזיבתו ועוד כהנה וכהנה שיקולים.

השיקולים הללו בהחלט ראויים. ועדיין, הבורר לא פירט איך הגיע למספר הקסם – 750 אלף יורו. במובן זה, הסכום שנפסק נראה שרירותי למדי. למה 750 אלף יורו, ולא שני מיליון יורו או 300 אלף יורו? ומה היה השיקול המרכזי שהנחה את הבורר בחישוב הסכום? ולמה שיקול אחד רלבנטי יותר משיקולים אחרים? ואיך כל השיקולים האלה משתכללים ביחד? לא נוכל לדעת, מכיוון שפסק הבורר שותק בעניין זה.

שאלת כימות השווי של שחקן כדורגל אינה פשוטה כלל. בית הדין העליון לענייני ספורט כתב מספר פסקי דין ארוכים ומפורטים ביותר, הדנים בשאלה החמקמקה: "כמה שווה שחקן פלוני?" – בכל פסקי הדין האלה, בית הדין הסביר, לפרטי פרטים, את המתודולוגיה שבבסיס הסכום שנפסק. כך היה צריך לקרות גם במקרה זה.

3. מה הלאה? בית"ר ירושלים שוקלת כעת לפנות לבית משפט אזרחי בנוגע לפסק הבורר. והסיכויים, כנראה, נמוכים ביותר. למה? לפי חוק הבוררות, בתי המשפט רשאים לשנות פסק בוררות רק בהתקיים נסיבות מסוימות ומוגדרות. למשל, אם הבורר חרג מסמכותו; לא אפשר לאחד מהצדדים להביא ראיותיו או אם פסק הבורר סותר את תקנת הציבור. כלומר, גם אם בית המשפט סבור כי ההחלטה מוטעית או שהבורר שגה – לא די בכך.

אבל כאן המקום לשאול שאלה עקרונית. למה אי-אפשר לערער על פסק של המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל? מסתבר שאני לא היחיד ששואל. באחת הפרשות שהתגלגלו לפתחו, כבוד השופט רובינשטיין, שופט בית המשפט העליון, המליץ לאיגוד הכדורסל לאפשר ערעור גם על פסקי בוררות. ואכן, תקנון איגוד הכדורסל מאפשר כיום לערער על פסק בורר בפני בורר אחר מהמוסד לבוררות, אשר ממונה על ידי נשיאות בית הדין העליון של איגוד הכדורסל.

כן, יש לכך חסרונות. עולם הספורט דורש הכרעות מהירות ויעילות, והוספת אפשרות לערער גם על פסקי בוררות עלולה לפגוע ביעילות של המערכת המשפטית של ההתאחדות. אבל יש גם יתרונות. בראש וראשונה, זה הוגן יותר. כל ארגון ספורט שואף לפתח מערכת משפטית אוטונומית המחקה את מערכת בתי המשפט. המטרה היא שעולם הספורט לא יזקק כלל לבתי המשפט האזרחיים על מנת ליישב סכסוכים. ואם כך הדבר, הרי שמן הראוי לאפשר ערעור גם על פסקי בוררות מסוימים, במטרה להפחית את הצורך של גורמים בעולם הספורט לפנות לבתי המשפט האזרחיים. ומעבר לכך, בתי המשפט האזרחיים יחשבו פעמיים, ואפילו שלוש, טרם יתערבו בהחלטה שעברה תחת עיניהן הבוחנות של שני בוררים שונים. בדיוק כפי שבית משפט העליון לא נוהג להתערב בפסקי דין של בית משפט השלום שכבר נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי.

מימין: אלי טביב ומשה דמאיו צילום: עוז מועלם

4. שקיפות. מיד לאחר פרסום ההחלטה בעניינו של עומר אצילי החלו רבים לחפש את פסק הבורר ברחבי האינטרנט. למרבה הצער, הם לא ימצאו אותו, ויאלצו להסתפק בקטעים שיודלפו לתקשורת. הסיבה לכך היא שתקנון המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל קובע כי ההתאחדות תהיה רשאית לפרסם פסק בוררות רק אם כל הצדדים נתנו הסכמתם לפרסום. כמו כן, רשאי היועץ המשפטי של ההתאחדות לפרסם פסק בוררות, ללא הסכמת הצדדים, אם סבר כי פסק מסוים הוא בעל חשיבות משפטית. אבל חיפוש באתר ההתאחדות מגלה כי עד היום פורסם באתר האינטרנט פסק אחד בלבד.

בכל הכבוד, בעידן חופש המידע אין כל מקום לסעיף כזה. ההתאחדות לכדורגל כפופה להוראות חוק חופש המידע, ולכן גם פעילות המוסד לבוררות של ההתאחדות צריכה להיות אף היא שקופה בפני הציבור. ואם מבקשים להגן על הסודיות המסחרית של הצדדים או על פרטיותם, ניתן אף לפרסם את כל פסקי הבוררות ללא שמות הצדדים או סודות מסחריים. אבל אין כל סיבה שהנימוקים המשפטיים או העובדתיים יהיו חסויים בפני הציבור. ממילא מובן, שכאשר מדובר בפרשה כה מתוקשרת, שכל פרטיה כבר פורסמו בתקשורת, אין כל צורך או תועלת בחיסיון.

הכותב הוא עו"ד במחלקת רגולציה והגבלים עסקיים במשרד עוה"ד רון גזית, רוטנברג ושות' ובעל תואר שני בדיני ספורט מאוניברסיטת דה מונטפורט. לעדכונים משפטיים בתחום דיני הספורט. טורים נוספים שלו ניתן לקרוא בעמוד הפייסבוק שלו: עדכוני משפט מתחום הספורט