"כל ספורטאי פראלימפי יכול להעביר שיעורים לחברה"

"מי יותר נכה? אני, בלי רגליים שהולכת להתחרות באולימפיאדה השלישית שלי או האדם שכואב לו הגב והוא לא עשה ספורט ולכן הוא לא יכול לעלות על הבמה שאני נמצאת עליה וללחוץ לי את היד?". פסקל ברקוביץ', ספורטאית פראלימפית, מרצה ומדליקה משואה ב־2014, לא מתכננת להתחנן עבור מימון ולא רוצה שיתייחסו אליה כאל נכה או כספורטאית נכה. "אני אישה, כמו כל אישה, אני ספורטאית כמו כל ספורטאית", היא אומרת. "אני לא ממש מקבלת תמיכה, אני מממנת הכל בעצמי. לפני כל אולימפיאדה אני תוהה אם להמשיך עם זה, ומחליטה שכן. אתה יודע למה? כי ספורטאי אולימפי לא חושב מה הוא יעשה עוד ארבע שנים או איך הוא ירוויח כסף , או אם הוא יכול להיכנס לסטארט־אפ. ספורטאי אולימפי חושב על דבר אחד – איך הוא יכול להשתפר בקצת ממה שהוא עשה אתמול. זה הסוד, בעצם".

ברקוביץ': זו משרה מלאה. 6 שעות אימונים נטו ביום, עוד טיפולים, עיסויים, שמירה על תזונה נכונה ועוד תחרויות בינלאומיות, 4 בשנה האחרונה" צילום: מטומי

"מעיין קואצ'רית"

ברקוביץ' (49), שאיבדה את רגליה בגיל 17 בתאונת רכבת מחרידה בצרפת, עלתה לישראל לבדה בגיל 18, בניגוד להמלצת הרופאים, כדי להתנדב לצה"ל. היא היתה המתנדבת הראשונה בצה"ל בכיסא גלגלים. אחרי השירות החלה לשחות ברמה גבוהה ובגיל 41 הפכה ספורטאית פראלימפית בפעם הראשונה. היא השתתפה בתחרויות החתירה בבייג'ינג, בתחרות אופני היד בלונדון 2012 ומשתתפת כחותרת בריו דה ז'נרו. היא גם הגיעה למקום רביעי באליפות העולם בטיפוס. על קיר הטיפוס גם הכירה את בן זוגה, עוז סקופ, מאמן נבחרת ישראל בטיפוס ספורטיבי.

את סיפור חייה המיוחד היא מעבירה בהרצאות לחברות וארגונים שונים. לפני כשנה היא הגיעה להעביר הרצאה בפני עובדי חברת הפרסום המקוון מטומי וזה מה שהוביל הוביל להסכם חסות משמעותי בין הצדדים.

"המוטו של מטומי הוא We Play to Win ("לשחק במטרה לנצח") ופסקל מסמלת את הגישה הזו באופן מעורר השראה, ולכן שיתוף הפעולה איתה היה טבעי", אומר עופר דרוקר, מנכ"ל החברה. "אנחנו משלמים לה מענק חודשי שמאפשר לה לערוך את אימוניה ולהתמקד ביעדים אבל כחלק מתחום המדיה והפרסום הדיגיטלי אנחנו מעניקים לה את הידע והכלים להפיץ את המסר שלה לרחבי העולם ולקהלים חדשים".

כחלק מהסכם החסות פסקל גם הרבה יותר מפרזנטורית. "גייסו אותי לעובדים" היא אומרת. "אני עובדת איתם. מתייעצים איתי לגבי תזונה, אורח חיים, אפילו דברים אישיים. מעין קואץ' שכיר של העובדים".

עופר דרוקר, מנכ"ל מטומי: "אנחנו משלמים לה מענק חודשי שמאפשר לה לערוך את אימוניה ולהתמקד ביעדים"

"אין באמת מימון"

האם זה יכול להיות מודל שמתאים לכל ספורטאי פראלימפי בישראל - הסיפורים, הרי, מדהימים. "כל בנאדם הוא בנאדם בפני עצמו, לחלק זה יכול להתאים, לחלק לא", אומרת פסקל. "מה שבטוח זה שצריך לארגן הכל כדי שיהיה יותר יעיל בחלוקת הכסף".

למה ברקוביץ' מתכוונת? "אני מקבלת חסויות נוספות, חסויות ציוד וכו', אבל אני חושבת שאפשר לעשות את הכל יעיל יותר. ספורטאי, ברגע שהוא עובר קריטריון אולימפי, הוא צריך לקבל תמיכה מוסדית. אני שתקתי לפני שקיבלתי את הקריטריון, אבל אחרי שקיבלתי קריטריון אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לקבל החזר הוצאות, אני מייצגת את ישראל הרי, אני ספורטאית ישראלית. אבל הבנתי במהירות שזה לא עובד ככה. לא מחזירים לך הוצאות. ואין באמת מימון. אז אני עדיין מממנת הכל לבד - זאת למרות, שכביכול, יש אפשרויות לקבל סיוע. למשל, טיפולים פיזיותרפיים. אני רגילה לפיזיותרפיסט שלי כבר שנים, הוא מכיר את הגוף, הוא יודע מה לעשות ואיך לא לפגוע בי. כך גם עם המעסה שלי. אבל בשביל לקבל החזר של 80 שקל או 100 שקל על מסז' או טיפול בשווי 200 שקל במינימום, צריך ללכת לפיוזיותרפיסט או מעסה שלהם. ואם אתה רוצה שהפיזיותרפיסט שלך יהיה מאושר כפיזיותרפיסט אולימפי, צריך להתחיל עניין בירוקרטי שלם שלוקח המון זמן. זה סתם - הרי אפשר לעשות את הכל יותר מהר. אני, הרי, לא אחליף פיזיותרפיסט רגע לפני האולימפיאדה. זה יכול לעשות לי נזק. עוד משהו, למשל, רציתי קיאק - אז סיפקו לי קיאק מדיום, אבל אני שוקלת 40 ק"ג, אני צריכה קיאק סמול. הם לא רוצים קיאק סמול כי אחרי אין מישהו שישתמש בסמול. אז קניתי קיאק בעצמי. זה בערך 2,750 יורו כולל משלוח. כאמור, לא הרבה כסף למערכת אבל הרבה כסף לאדם בודד. וכאמור, אם יש החזרים זה רק רטרואקטיבי - בשורה התחתונה, אני מממנת את עצמי. ואתה יודע מה, זה מה שהופך את הספורטאים הישראלים לאדירים בעיני. כן, רוב העיתונאים והקהל לא מבינים מה זה ספורט. ספורט זה דרך חיים. זה לא משנה אם אתה מספר 4–5 או לא עלית לגמר, מה שמשנה זו הדרך, זה מה שעשית בשביל לשפר את עצמך. ועוד להגיע למצב שאתה לובש את החולצה עם הדגל של ישראל על הגב או על החזה ולצאת לעולם להתחרות. זה אומץ. אומץ אדיר. בגלל זה כל כך מעט אנשים יכולים להגיע לשם ואנשים לא מבינים את זה. יש לנו ספורטאים מדהימים בשייט, בגלישה, בג'ודו, בטיפוס, בסקי מים. יש לנו ספורטאים אדירים. אבל לא יודעים את זה. והמערכת לא נכונה, זה נכון - אבל אנחנו ספורטאים אדירים". 

"בסופו של דבר הצטיינות זה עניין של החלטה. אדם שהולך על החלום ומחליט לעשות הכל בשביל לעשות את זה. ולכולם יש מגבלה. אנחנו נראים שונים אבל באמת שלכל אחד יש מגבלה. אדם אחד מפחד מגבהים, אדם אחר עם פתיל קצר, אדם אחר דיסקלקט - כולנו מתמודדים עם מגבלות. וזה מה שהופך את כולנו לבני אדם". צילום: עידו לביא

"משרה מלאה"

ברקוביץ' היא ספורטאית מקצוענית, שלא תטעו. "זו משרה מלאה", היא אומרת. "6 שעות אימונים נטו ביום, עוד טיפולים, עיסויים, שמירה על תזונה נכונה ועוד תחרויות בינלאומיות, 4 בשנה האחרונה".כל היום מסביב לספורט למרות 2 ילדים, בן זוג וגם הרצאות, שמסייעות לממן את הפעילות שלה. "הכל עולה לי 100 אלף שקל בשנה, בערך. זה לא הרבה כסף נכון? באופניים זה עלה לי 250 אלף שקל בשנה, זו הסיבה שעזבתי את התחום אחרי לונדון - לא היה לי כסף לזה יותר".

33 ספורטאים פראלימפיים יתחרו מטעם ישראל בריו. ברקוביץ' הוותיקה ביותר. "המדליות פחות חשובות, אתה יודע - מה שחשוב זה הדרך. אנחנו, הפראלימפיים, עשינו דרך והדרך הזו חשובה יותר מכל תוצאה. בגלל ההתמודדות, בגלל הדרך האולימפית, בגלל זה שאנחנו מותחים את הגבול עוד קצת, יותר מכל אדם אחר. הדיוק, הפרטים הקטנים. אתה משקיע בעצמך, משקיע בלהשתפר עוד טיפה. לעשות טיפה יותר ממה שעשית לפני רגע. אתה צריך כל יום, כל יום, להוציא מעצמך, עוד קצת מאמץ, עוד טיפה מוטיבציה, כל יום, עוד פעם ועוד פעם. זה חוזק מנטלי משמעותי. וזה שיעורים שאפשר להעביר, כל אחד מאיתנו יכול להעביר שיעור כזה. אני התמודדתי גם עם עלייה לארץ לבד ונהייתי ספורטאית אולימפית - אלו הרבה שיעורים שאני יכולה להעביר לחברות גדולות וארגונים גדולים. זו הפרנסה כרגע".

איך אפשר לקשר בין המצוינות שלך לעובד במפעל, בחברה, בסטארט־אפ?

"בסופו של דבר הצטיינות זה עניין של החלטה. אדם שהולך על החלום ומחליט לעשות הכל בשביל לעשות את זה. ולכולם יש מגבלה. אנחנו נראים שונים אבל באמת שלכל אחד יש מגבלה. אדם אחד מפחד מגבהים, אדם אחר עם פתיל קצר, אדם אחר דיסקלקט - כולנו מתמודדים עם מגבלות. וזה מה שהופך את כולנו לבני אדם".