26 מיליון מובטלים ישמחו לדעת שהצנע יצא מהאופנה

פוליטיקאים לא אוהבים להודות בטעויות, במיוחד אם הם צריכים להכיר בעובדה שהמדיניות שלהם שגויה מהיסוד. ובכל זאת, קברניטי האיחוד האירופי מתחילים לאותת, גם אם בחריקת שיניים, שמדיניות הקיצוצים שהנהיגו בשנים האחרונות לא מובילה לשום מקום.  

מנואל ברוסו, נשיא הנציבות האירופית, הצהיר שלשום כי "אף שמדיניות הקיצוצים נכונה עקרונית היא מיצתה את עצמה. למדיניות מוצלחת דרושה תמיכה חברתית ופוליטית מינימלית".

מאחורי הדברים מסתתרת רעידת אדמה אמיתית. מדיניות הקיצוצים והצנע מתחילה לקרוס: אין לה תמיכה ציבורית ואין לה גם תוצאות בשטח, מלבד אבטלת שיא שהגיעה ל־10.8% באיחוד האירופי, שהם 26.2 מיליון בני אדם. ועכשיו נוספה התפתחות שמסעירה את אדריכלי המדיניות הציבורית: מתברר כי המחקר הכלכלי שמקבלי ההחלטות נשענו עליו כשגזרו צנע על עשרות מיליוני אירופים - חסר ביסוס.

תגלית של דוקטורנט

בשנים האחרונות הסתמכו חסידי הצנע במיוחד על מחקר של כרמן ריינהארט וקנת רוגוף, לשעבר כלכלנים בכירים בקרן המטבע הבינלאומית, שהביא למסקנה הפסקנית שכלכלות שמגיעות לרמת חוב של 90% מפסיקות לצמוח. הממצא הזה עמד במרכזו של מחקר שפרסמו השניים ב־2010 תחת הכותרת "צמיחה בימי חוב" (קריצה של ריינהארט חובבת הספרות ל'אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מרקס). קרוב לוודאי שזה המחקר הכלכלי המשפיע ביותר שהתפרסם בשנים האחרונות.

המחקר היכה גלים משום שהתפרסם בדיוק בזמן שבו כמעט כל מדינות המערב התמודדו עם רמות חוב גבוהות, מורשת המשבר הפיננסי. הרעיון כי אסור לחצות את רף ה־90% נתן לקובעי סדר היום צידוק למדיניות של מלחמה בגירעון בכל מחיר, גם של אבטלה המונית.

נציב האיחוד האירופי לענייני כלכלה אולי רהן הכריז רק לפני חודשיים כי "ישנה הכרה נרחבת, בהתבסס על מחקר אקדמי רציני, שכאשר החוב הציבורי עולה מעל 90% התוצאה היא צמיחה נמוכה למשך שנים רבות". המסקנה שלו: מדיניות הקיצוצים האירופית הכרחית.

הצהרות דומות הגיעו גם מכיוון שר האוצר הבריטי ג'ורג' אוסבורן, שמנהיג מדיניות קיצוצים חסרת פשרות. ריינהארט ורוגוף, הוא אמר בפתח הקדנציה שלו ב־2010, "מספקים את התרומה המשמעותית ביותר להבנת המשבר".

את הבשורה הזאת טרח צמד הפרופסורים להעביר אישית למקבלי ההחלטות, למשל, במפגש סגור שקיים באפריל 2011 עם 40 סנטורים בוושינגטון. רוגוף, שהצהיר שאין בכוונתו "לשפוך אש וגופרית", דחק בסנטורים לפעול מיד - "חוב הוא הבעיה", הדגיש - ואילו ריינהארט דיברה על חוב של 90% מהתוצר, רמה שמסוכן לחצות.

אלא שבשבוע שעבר התברר כי למספר הזה אין שום צידוק וכי המחקר של צמד הכלכלנים המהוללים כולל טעויות מביכות והחלטות תמוהות ביותר.

לתגלית הזאת אחראי תומס הרנדון, דוקטורנט לכלכלה מאוניברסיטת מסצ'וסטס, שהצליח לעשות מה שכלכלנים רבים ניסו: הוא השיג מריינהארט את טבלאות האקסל המקוריות שהמחקר נשען עליהן. הרנדון, שביקש את המידע לצורך מטלה שגרתית, גילה שהמספרים לא מתחברים, ועם שניים מהמרצים שלו שחזר את המחקר. התוצאות מרעישות. מתברר, לדוגמה, שבגלל שגיאת הקלדה נעלמו מהחישובים אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, קנדה ודנמרק - מדינות בעלות חוב גבוה וצמיחה ממוצעת.

שר האוצר הבריטי ג'ורג' אוסבורן צילום: בלומברג

הודו בטעות ההקלדה

היו גם בעיות מהותיות יותר. ריינהארט ורוגוף השתמשו בשיטות לא שגרתיות כדי לקבוע איזה משקל "תקבל" כל מדינה. מכל המדינות בעולם למצב הכלכלי של ניו זילנד הקטנה בשנות הארבעים של המאה העשרים היה תפקיד מכריע בתוצאה הסופית. ואפילו בחירת הנתונים שבאמצעותם בוצע החישוב שנויה במחלוקת. מתברר שהמחקר מזהה רק 96 שנים שבהן קיים חוב הגבוה מ־90%, ולא פחות מ־63 מהן מגיעות משלוש מדינות בלבד: בלגיה, יוון ובריטניה.

ריינהארט ורוגוף, מצדם, הודו בטעות ההקלדה, אבל טענו שהתובנה הבסיסית שלהם עומדת בעינה. נכון לעכשיו לא הרבה משתכנעים בצדקתם. בשורה התחתונה, הממצאים הדרמטייים לכאורה של ריינהארט ורוגוף לא מחזיקים מים. אין שום סף של חוב שבחריגה ממנו חלה צניחה פתאומית בצמיחה.

כאשר הרנדון והמרצים שלו ביצעו את החישובים מחדש, בשקלול סטנדרטי, הסתבר ששיעור הצמיחה של מדינות בעלות חוב גבוה לא היה ־0.1% כטענת המחקר המקורי, אלא דווקא 2.2%. ממש לא סוף העולם. ולא זו בלבד, אלא שבחינה מחדש של הנתונים מראה שאם כבר, הקשר הסיבתי בין חוב לצמיחה עשוי להיות הפוך מזה שריינהארט ורוגוף רמזו עליו. צמיחה נמוכה מביאה לחוב גבוה, ולא להפך.

מלבד מחקרם של ריינהארט ורוגוף, מקבלי החלטות באירופה אהבו לצטט מחקר מ־2010 של צמד הכלכלנים האיטלקים אלברטו אלסינה וסיליביה ארדנגה, שמצאו עדויות ל"ריסון תקציבי מרחיב". או בלשון בני תמותה: שדווקא קיצוצים בתקציב עשויים להביא להאצה בצמיחה, לכאורה משום שצעדי קיצוצים נחושים תורמים להגברת אמון השווקים במדיניות הממשלה. ואולם, הקריטריונים שבאמצעותם הם בחרו את הנתונים שלהם פורקו לגורמים על ידי חוקרי קרן המטבע ותוארו כ"לא מדויקים" - עלבון אדיר בשפה היבשושית של הקרן.

לא קיים מספר קסם

אל ההתפתחויות האלה מצטרפת הכאה על חטא של קרן המטבע עצמה, שבעברה זוהתה עם קיצוצים חסרי פשרות. אוליביה בלנשרד, הכלכלן הראשי, הודה לפני כמה חודשים כי כלכלני הקרן שגו בהנחות היסוד על השפעת מדיניות הצנע (העריכו בחסר את גודל המכפיל הפיסקאלי). מתברר שהשפעת צעדי הקיצוצים בעת משבר חריפה בהרבה משהניחו.

מכל הההתפתחויות האלה שערוריית ריינהארט־רוגוף היא הגדולה מכולן, ויש הטוענים שתהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של מדיניות הצנע. לא צריך להפריז בחשיבות מחקרים אקדמיים, כמובן. סביר בהחלט שקובעי המדיניות נתלו על המחקר בעיקר משום שסיפק תמיכה למדיניות שהם היו נוקטים ממילא.

וזו בעצם הנקודה הקריטית: לא קיים מספר קסם שאחרי שחורגים ממנו הכלכלה קורסת. הכל תלוי בנסיבות. איש הרי לא סבור שגירעון גבוה הוא דבר טוב, אבל ישנם מקרים, כמו המצב הנוכחי בחלק ממדינות המערב, שבו הריבית כבר נושקת לאפס, ודווקא הגדלת הוצאות הממשלה, גם אם כרוכה בגירעון, עשויה להיות הצעד הנכון. כך למשל פעל ממשל אובמה בכהונתו הראשונה. אירופה, שבחרה להוביל את נתיב הצנע, לא מצליחה להיחלץ מהבור.

האם יש כאן לקח רחב יותר? יש מי שחושב שצריך פשוט להפסיק להקשיב לכלכלנים. טיילר קאוון, כלכלן אמריקאי משפיע מהקצה הימני של המפה, תהה אחרי התפוצצות הפרשה אם צריך להתייחס פחות ברצינות למחקרים כלכליים כמותיים.

מהעבר השני, פול קרוגמן, הכלכלן זוכה פרס הנובל, סבור כי יש מודלים שעובדים. לדבריו, מי שהשתמש במודלים הישנים ובתובנותיו של ג'ון מיינרד קיינס מהשפל הגדול יכול היה לחזות היטב את המציאות הנוכחית. אבל "יותר מדי כלכלנים בולטים בחרו לדחות את המודל הקיים", כתב קרוגמן השבוע. המחקרים החדשניים שלהם "היו יצירתיים, שונים, מושכים מאוד אנשים עוצמתיים - ושגויים לחלוטין. מי שנצמד ל'כלכלה למתחילים', צדק. ומי שהלך עם המחקרים האופנתיים עשה מעצמו בדיחה".