שיתוף זה לחלשים

הם לא לבד. עוד ועוד עסקים, מניו יורק ועד תל אביב, מבתי מלון ועד חברות שליחויות, מגלים שהם ניצבים מול מתחרה חדש וחמקמק: אנשים מהשורה שהחליטו להפוך את הדירה שלהם, את המכונית שלהם, את הכישורים שלהם, למקור רווח להשכרה. זה עידן כלכלת השיתוף.

התגובה של נהגי המוניות הפריזאים קיצונית במיוחד: בשבוע שעבר הם חסמו את התנועה לבירה הצרפתית ויצרו פקקי ענק, ובחודש שעבר הם אפילו ניפצו מראות למכוניות הנהגים שעובדים עם Uber, המתחרה החדש. אבל תגובת נגד דומה נרשמת גם במקומות אחרים.

כלכלת השיתוף, עד לפני רגע טכנולוגיה בניחוח היפי מסן פרנסיסקו שכולם אוהבים לאהוב, הפכה בחודשים האחרונים לנושא למאבקים משפטיים ולוויכוח נסער וחובק עולם. השאלה העולה היא רבת־משקל: האם מדובר בטכנולוגיה משחררת שתהפוך כל אחד מאיתנו ליזם תחרותי בשוק החופשי? או שאולי מדובר בהצצה לעתיד מבהיל, שבו כולנו עובדי קבלן שמשכירים חדר בדירה כדי לגמור את החודש.

מכונית של Lyft בסן פרנסיסקו. שירות הסעות מסודר צילום: איי אף פי

משאב לא מנוצל

הרעיון מאחורי כלכלת השיתוף פשוט. לכולנו יש משאבים לא מנוצלים. המכונית שלנו חונה לא מנוצלת מתחת לבית או שאנחנו נוסעים בה לבדנו; הדירה יושבת ריקה כשאנחנו יוצאים לחופשה או ישנים בדירה של בני הזוג; יש לנו זמן פנוי, ולפעמים הרבה זמן פנוי, שיכולנו לנצל לעבודות מזדמנות. ועכשיו, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לנצל את המשאבים האלה, ולמצוא להם דורשים. זה הרעיון שעומד מאחורי שורה אינסופית של סטארט־אפים שצצו בשנים האחרונות, שמציעים אפליקציות שמאפשרות לשתף הכל, בחינם או תמורת תשלום. מכוניות, אופניים, בתים, בגדים, כלי עבודה, וגם מגוון משימות מזדמנות, מהרכבת רהיטים של איקאה דרך שירותי בלדרות ועד להכנת ארוחות ביתיות.

זה כבר לא רעיון אזוטרי. הדי כלכלת השיתוף הגיעו עד לדאבוס, שם הוקדש בפורום הכלכלי העולמי האחרון פאנל מיוחד לנושא, כמו גם לדו"חות של חברות מעונבות כמו פירמת רואי החשבון דלויט, שמציעה ללקוחותיה התאגידיים להשכיר שטח עבודה לא מנוצל (כמובן שכבר קיים סטארט־אפ לעניין: liquidspace). אפילו תום פרידמן, בעל הטור המשפיע מ"הניו יורק טיימס" ואדם שמבלה קצת יותר מדי זמן בטיסות במחלקה ראשונה, גילה את כלכלת השיתוף וכתב טור מתפעם על tradesy, אתר לשיתוף בגדים, שבו המשתמשות יכולות למכור שמלות של ורה וואנג שרכשו ב־8,000 דולר.

גם יותר וגם פחות

עבור לא מעטים, מדובר בחזון מלהיב. עבור כלכלנים, יש כאן הזדמנות לרתום את הטכנולוגיה כדי ליצור שוק יעיל יותר. זה מה שטוען, למשל, פרופ' ארון סונדרארג'ן מבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת ניו יורק, שסבור שכלכלת השיתוף תיצור יותר צריכה וכך 'תגדיל את העוגה', תאפשר להפיק יותר תוצר מאותם משאבים (או במילים אחרות יותר שעות עבודה מאותם אנשים), וגם "תיצור מנועים חדשים לחדשנות על ידי יצירת הזדמנויות ל'מיקרו־יזמות'".

מהצד השני של המתרס, ובאופן מעט פרדוקסלי, אותו מודל עסקי חדש מעורר התלהבות גם מצד אנשים שדווקא היו שמחים לראות קצת פחות פעילות כלכלית. אם נחלוק את כלי העבודה, נצטרך לקנות רק מקדחה אחת ולא שתיים, ואם נחלוק את המכונית, נגיע לאותו יעד עם פחות זיהום. פרופ' ג'ולייט שור, סוציולוגית מבוסטון קולג', ומבקרת נודעת של תרבות הצריכה, היא אחד מאותם קולות נלהבים: "לכלכלת השיתוף יש פוטנציאל לתת לעבודה יותר משמעות, אוטונומיה והשפעה חברתית", היא כותבת. "השנים מאז המשבר היו קשות, אבל ייתכן שתוצאה טובה אחת שלהן תהיה דרך חיים וצורת עבודה שהם יותר עמידים, מספקים ובני־קיימא".

באופן קצת מחשיד, גם החברות בתעשייה משתמשות באותה שפה, של יזמים נועזים שעומדים מול המונופולים של תעשיית המוניות או ענף המלונאות, על שיתוף כוח קולקטיבי מול בעלי האינטרסים המבוססים. אלא שגם בכלכלה החדשה יש אינטרסים מבוססים: חברות הון הסיכון של עמק הסיליקון. לפי הערכת חברת המחקר אלטימטר, יותר מ־200 חברות הסטארט־אפ שפעילות בתחום גייסו כבר יותר מ־2 מיליארד דולר. הגדולה שבהן, פלטפורמת שיתוף הדירות airbnb, צמחה מסטארט־אפ שמיועד לאנשים שמוכנים להיזרק על מזרן מתנפח בסלון של זרים, למעצמת תיירות שכבר שווה לפי הערכות 2.5 מיליארד דולר.

היעד הסופי

זה לא רק שחברות השיתוף הפכו למכונות מזומנים אדירות. כמו בכלכלה הרגילה, מתברר שגם בכלכלת השיתוף יש יתרון לגודל. רבים ממשכירי הדירות הם לא סטודנטים שמשלימים הכנסה, אלא יזמים שמשכירים כמה דירות במקביל לדיירים.

והתוצאה היא לא עוד הכנסה לשוכרים, אלא עליית מחירי השכירות. הרשויות באמריקה כבר נמצאות בהתגוששות משפטית עם החברה.

מייסד החברה, בריאן צ'סקי, מתעקש לשמור על התדמית החתרנית. "אני רוצה לחיות בעולם שבו אנשים יכולים להפוך ליזמים, או למיקרו־יזמים", הוא הצהיר לאחרונה ב"וול סטריט ג'ורנל". "אם אנחנו יכולים להסיר מכשולים, ולתת להם השראה לעשות את זה, במיוחד במצב הכלכלי של ימינו, אז זו ההבטחה הגדולה של כלכלת השיתוף". והיתה לו גם בקשה מרגולטורים: "אל תהרגו משהו נפלא לפני שאנחנו יודעים מה הוא".

אחד המבקרים הבולטים של airbnb הוא תום סלי, ד"ר לכימיה תיאורטית, שרותם את הכישורים האנליטיים שלו לביקורת נשכנית של היומרות של עמק הסיליקון. לטענתו, אפשר לזהות כיום דינמיקה בלתי נמנעת, שנגזרת מהצורך להחזיר תשואה על ההשקעה, ושמרוקנת מתוכן את הבטחת השיתוף. חברות שיתוף נסיעות, חברות כמו uber ו־lyft (שקיימות רק מ־2012), הופכות לשירותי הסעות עם תעריף מסודר, שמתחרות בחברות המוניות - רק בלי רגולציה. מחברה של אנשים שעוזרים זה לזה תמורת תשלום קטן, חברה כמו taskrabbit הופכת לחברת השמה שמציעה שירותים בעיקר ללקוחות תאגידיים.

הבעיה, לפי סלי, היא שחברות השיתוף מתחרות ישירות בשחקנים הקיימים, חומקות מרגולציה, לא מציעות לעובדים שלהן, "המשתפים", כל הגנה, וגם לא מתחייבות לשכר מינימום. הן, הרי, רק פלטפורמה שמקשרת בין קונה למוכר. "כלכלת השיתוף היא לא אלטרנטיבה לקפיטליזם", קובע סלי, "היא היעד הסופי של הקפיטליזם, שבו כולנו הופכים לעובדים זמניים, ומצפים מאיתנו לקבל את זה בחיוך כי אנחנו מתעניינים בחוויה ולא בכסף. במקום לעבוד אנחנו 'נרוויח כסף מהצד', ללא ביטחון תעסוקתי, ביטוח, או הטבות - כל הדברים ששייכים לכלכלה הישנה".