כלכלה בהפרעת קשב

האנושות סובלת מהפרעת קשב המונית, ואת המחיר הכלכלי עוד נשלם כולנו. כי בעידן הסמארטפונים, הרשתות החברתיות והגירויים הבלתי פוסקים, היכולת שלנו לדחות סיפוקים נפגעת קשות, ויש לכך השלכות: קשה לנו יותר לחסוך ולהשקיע לטווח ארוך. התוצאה, שאותה אנחנו כבר מתחילים להרגיש, היא צמיחה כלכלית אטית יותר, והיא עוד תתורגם לפגיעה ברמת החיים שלנו, ושל ילדינו.

במילים אחרות, "חשיבה מהירה עלולה להוביל לצמיחה אטית". התובנה הזאת מגיעה מכיוונו של אנדרו הולדיין, הכלכלן הראשי של בנק אוף אינגלנד, שנשא בשבוע שעבר נאום מכה גלים ובו ניסה להבין מה מקור ההאטה בקצב הצמיחה של כלכלת העולם, שלא מצליח להתאושש מאז המשבר הפיננסי. כפי שהלדיין מנסח זאת, העולם צמח מהר, ואז לאט. למה? זו שאלה שמעסיקה לא מעט כלכלנים בימינו, שחלקם כבר התחילו לדבר על קיפאון מתמשך שעומד בפתח.

התשובה לחידת הצמיחה האטית שאותה מציע הולדיין, כלכלן מבריק שכיכב בשנה החולפת ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים", כוללת גם אפשרות מדאיגה במיוחד: ייתכן שהאנושות משתנה. יכול להיות שבעידן של פייסבוק, וואטסאפ וטוויטר, המין האנושי כולו הולך ומאבד את התכונה המרכזית שאפשרה לו לזנק קדימה במאות האחרונות. אנחנו מאבדים את הסבלנות.

לא סתם סטטיסטיקה

אז האם האנושות ניצבת בפני קיפאון מתמשך? או שאולי אנחנו דווקא ניצבים בפני זינוק אדיר קדימה? כדי להשיב לשאלה הזאת, הולדיין חוזר להיסטוריה, ואפילו לפרה־היסטוריה. הוא מזכיר שבעצם, צמיחה כלכלית היא תופעה חדשה יחסית. אנחנו התרגלנו לרעיון שהכלכלה צומחת משנה לשנה ולכן איכות החיים שלנו הולכת ומשתפרת. כי צמיחה היא יותר מסתם סטטיסטיקה. המשמעות של צמיחה ממוצעת של 1.5% בשנה, כפי שחווה האנושות מאז המהפכה התעשייתית (למעט תקופות משבר ומלחמה), היא שכל 50 שנה רמת החיים שלנו מכפילה את עצמה.

לא תמיד זה היה ככה. למעשה, לפי חישובי ההיסטוריונים הכלכליים, ב־3,000 השנה שקדמו למהפכה התעשייתית, עד שנת 1750, הצמיחה הממוצעת בעולם היתה רק 0.01% בשנה. רמת החיים הממוצעת של המין האנושי הכפילה את עצמה לא כל 50 שנה, כי אם רק כל 6,000 שנה. מה זה אומר? שהאנושות חייתה בדוחק. במשך אלפי שנים האוכלוסייה האנושית כמעט ולא גדלה, הגובה הממוצע היה קבוע, בין 160 ל־170 ס"מ ותוחלת החיים (של מי ששרד עד גיל 20), עמדה על 40–30 שנה. המין האנושי דרך במקום.

ואז משהו השתנה. האנושות עלתה על נתיב של צמיחה עקבית, כשהיא מזנקת מחידוש לחידוש: מכונת הטווייה, מנוע הקיטור, הקטר, בית החרושת, המכונית, המחשב, האינטרנט, ומי יודע מה הלאה. במקביל, החל להצטבר עוד ועוד הון, וכך נוצר מעגל קסמים שדחף אותנו קדימה. "ההשקעה של אתמול היא הצמיחה של היום", קובע הולדיין, ומבהיר שכוונתו להשקעה במובן הרחב, להתפתחויות היסטוריות כמו הקפיצה בשיעור יודעי קרוא וכתוב, הצניחה ברמת האלימות, התגברות האמון בחברה ובניית מוסדות שלטון יציבים. בעגה הכלכלית מדובר בצבירת הון אנושי וחברתי, וההתפתחות הזו תמכה בזינוק בחדשנות, ולפעמים גם קדמה לו. חדשנות טכנולוגית, במילים אחרות, היא יצירה אנושית ולא מתנה משמים.

אנדרו הולדיין: "המשמעות של צמיחה ממוצעת של 1.5% בשנה, כפי שחווה האנושות מאז המהפכה התעשייתית, היא שכל 50 שנה רמת החיים שלנו מכפילה את עצמה" צילום: בלומברג

עוני וחוסר סבלנות

בכל זאת, מה מסביר את העובדה שהאנושות החלה להשקיע זמן ואנרגיה בלימוד קריאה, בשיתוף פעולה ובסלילת כבישים? התשובה, לפי הולדיין, נמצאת בראש שלנו, וליתר דיוק בנכונות גוברת לדחות סיפוקים היום מתוך מחשבה על המחר, לחסוך במקום לבזבז. הסוד הוא בסבלנות.

למה הפכנו לסבלניים יותר? הלדיין פונה למחקרים מתחום הפסיכולוגיה (בין היתר של פרופ' אלדר שפיר מאוניברסיטת פרינסטון), שמצביעים על קשר הדוק בין עוני לחוסר סבלנות. כאשר אתה עסוק במחשבה על הארוחה הבאה, אין לך יכולת לחשוב על העתיד — וכך בדיוק האנושות חייתה במשך אלפי שנים. עד שבסביבות 1800, עם התבססות המהפכה התעשייתית, ההכנסה החלה לעלות, ואנשים יכלו להתחיל לחשוב על חיסכון והשקעה - מה שהניע את גלגלי החדשנות והצמיחה, וחוזר חלילה.

התהליך הזה עובד בשני הכיוונים. לא רק הסבלנות קידמה את הטכנולוגיה. גם הטכנולוגיה הפכה אותנו לסבלניים יותר. המצאת הדפוס, הרבה לפני המהפכה התעשייתית, שינתה את אופן החשיבה של המין האנושי. דרך קריאת ספרים, טוען הולדיין, למדנו לחשוב באופן עמוק יותר, והפכנו לסבלניים יותר. "חשיבה אטית הביאה לצמיחה מהירה".

מה הסיפור הזה יכול ללמד אותנו על מצבנו היום? כמו כל בנקאי מרכזי טוב, הולדיין מסתכל על שערי הריבית. מי שלא מוכן לדחות סיפוקים, הוא מסביר, זקוק לריבית גבוהה על כספו כדי להשתכנע לחסוך ולחכות. ולכן, חברה חסרת סבלנות תדרוש שערי ריבית גבוהים יותר מאשר חברה סבלנית.

בעשורים האחרונים, בדיוק כמו ערב המהפכה התעשייתית, שערי הריבית נמצאים בנפילה מתמשכת. בפרשנות אופטימית, היום יש תשואה גבוהה במיוחד על חדשנות, ואנחנו נמצאים ערב הגל הרביעי של המהפכה התעשייתית. השילוב של מדפסות תלת־ממד, חיישנים שמחוברים לאינטרנט, רובוטים ובינה מלאכותית מתקדמת עשוי להוביל אותנו לפרץ חדשנות שכבר חורג מגבולות הדמיון האנושי.

ההון האנושי נפגע

אבל, יש עוד פרשנות אפשרית לריביות הנמוכות ששוררות היום במערב: אין במה להשקיע, ואין לאן לנתב את כל החסכונות. לפי הפרשנות הזאת, אנחנו לא נמצאים ערב גל חדש של חדשנות אלא דווקא בעיצומה של האטה בחדשנות. רוחות נגדיות אימתניות גוזרות עלינו דשדוש במקום. חלקן מוכרות היטב. הולדיין מזכיר את הזדקנות האוכלוסייה וגם את אי־השוויון הגואה, שמתחיל לפגוע ביכולת של חלקים נרחבים באוכלוסייה לרכוש השכלה. בבריטניה, למשל, כבר נרשמה ירידה בכישורי החשבון. ההון האנושי נפגע.

לאלה הולדיין מוסיף גורם שלישי: ההתמקדות בטווח הקצר. כאן, יכול להיות שהטכנולוגיה מביאה יותר נזק מתועלת. אם הספרים לימדו אותנו לחשוב לאט, הרי שכמויות המידע האינסופיות שזורמות כיום מכל הכיוונים פוגעות בכושר הריכוז שלנו. הסבלנות הולכת ונשחקת.

את התוצאות הולדיין מוצא בכל מקום: הקדנציה של מאמני כדורגל בפרמיירליג הולכת ומתקצרת, מנהלי השקעות מחזיקים בניירות ערך לתקופות קצרות והולכות, באוכלוסייה נרשמות יותר הפרעות קשב, ואנחנו מבלים יותר ויותר זמן ברשתות חברתיות. אין פלא שההשקעה במחקר ופיתוח נמצאת במגמת ירידה. וזו בדיוק הבעיה: ההתמקדות שלנו בטווח הקצר מסכנת את החדשנות והצמיחה בטווח הארוך.

אז איפה המהפכה התעשייתית הרביעית? חפשו אותה בפייסבוק.