ורופקיס בטור מיוחד לכלכליסט: "אירופה הכתיבה לנו תנאי כניעה"

מנהיגי גוש היורו דרשו להעביר את הנכסים הציבוריים לקרן שהיא מעין Treuhand - קרן שהוקמה ב־1990 לטובת הפרטה מהירה בסגנון מכירת חיסול של נכסי הציבור של מזרח גרמניה לאחר נפילת חומת ברלין.

Treuhand היוונית תתמקם - צפו להפתעה - בלוקסמבורג ותנוהל בידי צוות שיהיה נתון למרותו של שר האוצר הגרמני וולפגנג שויבלה, מי שגם הגה את הרעיון להקמתה של הקרן. מכירת החיסול הזאת צפויה להסתיים בתוך שלוש שנים. ואולם, אף שבמקרה הגרמני לווה הפרויקט בהשקעה מסיבית של המערב בסובסידיות סוציאליות לאוכלוסייה ובתשתיות במזרח, העם היווני לא יזכה ליהנות מהשקעה מכל סוג שהוא.

בנק להשקעה בתשתית

אוקלידס צאקלוטוס, שהחליף אותי כשר האוצר לפני שבועיים, ניסה בכל כוחו לשפר, ולו במקצת, את המתווה של Treuhand היווני. הוא הצליח למקם את הקרן באתונה וכן שכנע את נושיה של יוון (הטרויקה - הנציבות האירופית, הבנק האירופי המרכזי וקרן המטבע הבינלאומית) לפרוס את מכירת הנכסים על פני 30 שנה במקום שלוש שנים. המהלך הזה היה קריטי, משום שהוא מאפשר לממשלת יוון להשהות את המכירה של חלק מהנכסים עד שמחיריהם יעלו במעט וייצאו מהשפל שהם מצויים בו היום בעקבות המיתון.

קרן Treuhand היוונית המתועבת הזאת היא כתם על המצפון האירופי, אך גרוע מכך - המהלך הזה הוא פספוס של הזדמנות.

התוכנית הזאת רעילה במישור הפוליטי, משום שהקרן, על אף מיקומה ביוון, תנוהל בידי הטרויקה. היא גם גרועה במישור הפיננסי, משום שהתמורה לנכסים שיימכרו תלך לכיסוי החוב, שכעת אפילו קרן המטבע מודה שאינו אפשרי. מדובר גם בכישלון כלכלי, משום שהתוכנית מורידה לטמיון הזדמנות נפלאה ליצור השקעות מבית שיכולות לסייע בהתמודדות עם השפעות המיתון והגזירות שהושתו על יוון, שגם עליהן הוחלט באותה הפסגה ב־12 ביולי.

זה לא היה חייב להיות כך. ב־19 ביוני פניתי לממשלת גרמניה ולטרויקה והצעתי להן הצעה חלופית שכותרתה "איך להפסיק את המשבר היווני":

"ממשלת יוון מציעה להעביר את נכסיה של המדינה (למעט אלה המשמשים למטרות ביטחוניות, מתקנים ציבוריים ואתרי מורשת ותרבות) לחברת אחזקות מרכזית שתהיה מופרדת מהרשויות היווניות ותנוהל כישות פרטית תחת החסות של הפרלמנט היווני כדי למקסם את הרווח ממכירתם של נכסים אלה וכדי ליצור תזרים מזומנים על בסיס מקומי. בעל המניות היחיד של החברה יהיה מדינת יוון, אך היא לא תעמיד לרשותה ערבויות או אשראי".

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בהצבעה על תוכנית החילוץ בפרלמנט הגרמני השבוע צילום: אי פי איי

על פי התוכנית, חברת האחזקות היתה אמורה לפעול להכנתם של הנכסים למכירה. היא היתה צריכה לגייס 30–40 מיליארד יורו של הון בינלאומי בעזרת איגרות חוב, שאותן היתה משקיעה במודרניזציה ושיפוץ של הנכסים שבחסותה.

החזון של התוכנית היה ליצור מהלך השקעות של 5% מהתמ"ג שאורכו שלוש־ארבע שנים, אשר בתנאים המאקרו־כלכליים הנוכחיים יזניק את שיעור הצמיחה ביותר מפי 1.5 ויגדיל את התמ"ג ב־5% בשנה. מהלך כזה יגדיל משמעותית את הרווחים ממסים, מה שיתרום ליציבות הפיסקאלית ויאפשר לממשלה היוונית לשמור על הוצאה ממשלתית מפוכחת מבלי לכווץ את הכלכלה.

בתסריט כזה העודף התקציבי שייווצר (בניכוי תשלומי הריבית) יהיה עצום בכל קנה מידה. בעקבות כך בתוך שנה עד שנתיים חברת האחזקות תקבל רישיון לעסוק בבנקאות, מה שיהפוך אותה לבנק להשקעה בפיתוח לכל דבר וימשוך השקעות זרות של גופים פרטיים שירצו להשקיע ביוון. נוסף על כך, הבנק יוכל לשתף פעולה עם בנק ההשקעות האירופי בפרויקטים מסוימים.

ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפרס. "זה לא היה חייב להיות כך" צילום: רויטרס

הדלפות שקריות

הבנק להשקעות בפיתוח היה יכול לאפשר לממשלה לבחור אילו נכסים להפריט ואילו להשאיר בידיה בהתאם לכדאיות. מה שהיה מבטיח תשלום גדול יותר לנושים והפחתה של החוב. אחרי הכל מחירם של הנכסים המשופצים אמור לעלות בהרבה על הוצאות השיפוץ שלהם, בייחוד אם זה נעשה בעזרת שותפויות של המגזר הפרטי והציבורי, אשר מפחיתות עלויות.

ואולם, ההצעה שלנו נפלה על אוזניים ערלות; אם נדייק, היורוגרופ - פורום שרי האוצר של גוש היורו - שהדליף לתקשורת הבינלאומית לכל אורך הדרך שממשלת יוון לא שמה על השולחן שום תוכנית קונקרטית, רצינית וחדשנית. כמה ימים לאחר מכן, כשהם ראו שממשלת יוון צפויה להיכנע לדרישותיה של הטרויקה, הם מצאו לנכון לכפות עליה את Treuhand היוונית, שהיא תוכנית משפילה, הרסנית וחסרת שחר.

בנקודת המפנה הזאת של ההיסטוריה האירופית נזרקה היוזמה היצירתית שלנו לפח. כעת היא מחכה למישהו שיוציא אותה משם.

הכותב הוא שר האוצר של יוון לשעבר. פרוג'קט סינדיקט 2015, מיוחד ל"כלכליסט"