פוטרתם בגלל הגלובליזציה? אולי מגיע לכם פיצוי!
האם ייתכן שהמומחים לא חשפו את התמונה המלאה על מחיר הגלובליזציה? מאז הבחירות בארה"ב והצבעת הברקזיט הכלכלנים מגלים מחדש את המפסידים מהסחר החופשי ומודים שאין להם בהכרח תשובות
"בעקבות תוצאות הבחירות לנשיאות, אני מתחיל לחשוב מחדש על אחת האמונות הבסיסיות שלי לגבי הכלכלה", כתב לאחרונה הכלכלן נח סמית בטור הפופולרי שלו בבלומברג. "במשך הרבה זמן, האמנתי שהדבר הכי חשוב לרווחה כלכלית הוא כסף". עכשיו, סמית ממשיך, הוא מבין שמה שחשוב לאנשים הוא לא רק גודל ההכנסה, אלא גם מאיפה היא מגיעה. בסוף החודש, יש הבדל גדול האם הכסף הגיע מקצבת רווחה או ממשכורת, גם אם מדובר באותו סכום בדיוק. "התעלמתי ממקור גדול וחשוב של רווחה כלכלית: מקומות עבודה", כותב סמית.
- אג'יו: המאפיה של הבוררים והסעיף הסודי שמאיים על הגלובליזציה
- העולם החדש - הייצור עוזב את אסיה וחוזר למערב
- הסוכנים העיוורים של הגלובליזציה
מה שהביא לחשבון הנפש של סמית, שמודה שהתובנות שלו עשויות להישמע מובנות מאליהן לאנשים מן השורה, הוא ההצבעה של הבוחרים במערב התיכון בארה"ב. אלה מדינות שנודעו פעם כ"חגורת הפלדה" בזכות התעשייה הכבדה שלהן. היום הן מכונות "חגורת החלודה". בלא מעט ערים כאלה, המשרות במפעל התחלפו בעבודה בוול מארט במקרה הטוב, ובקצבת נכות במקרה הרע. והשנה, הבוחרים שם, כמו גם המצביעים מהפריפריה הבריטית, פנו נגד הגלובליזציה והסחר החופשי.
הבוחרים הם לא מקשה אחת כמובן, ואין גורם בודד שמסביר את הבחירה של כולם. ועדיין, את ההצבעה בעד דונלד טראמפ ובעד הברקזיט אפשר לפרש (בין היתר) כתגובה ישירה נגד התהליכים שהביאו לנדידת מקומות העבודה אל מעבר הים, או אל ידי מהגרים. יותר מזה, אפשר לראות את תוצאות הבחירות גם כהפניית עורף של הבוחרים בפריפריה לאליטות שמכרו להם את הבטחת הגלובליזציה.
דונלד טראמפ במפעל מזגנים באינדיאנה צילום: איי אף פי האמת הוסתרה מהציבור
ויכול להיות שהכעס של הבוחרים מוצדק. זה המסר שמגיע מכיוונם של לא מעט כלכלנים וקובעי מדיניות, שכמו סמית מצויים בעיצומו של חשבון נפש שהחל אחרי הצבעת הברקזיט והתגבר אחרי ניצחון טראמפ. חלקם מודים שייתכן והמודלים לא הביאו בחשבון את המחיר המלא של הסחר החופשי. אחרים מרחיקים לכת יותר ומסבירים שהמודלים דווקא כן עבדו, וחזו היטב שלסחר החופשי יהיו מנצחים ומפסידים. אבל הציבור לא נחשף לתמונה המלאה.
הנחות היסוד של הכלכלנים היו "פגומות באופן עמוק", כותב ד"ר ג'ארד ברנשטיין, שהיה יועץ כלכלי בכיר בממשל אובמה. המחיר המלא של הגלובליזציה "טואטא מתחת לשטיח", קובע פרופ' דני לייפציגר, מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. "הכלכלנים לא היו מספיק כנים" לגבי האופן שבו הגלובליזציה והטכנולוגיה ישפיעו על חלוקת ההכנסות, אמר נגיד הבנק אוף אינגלנד, מרק קרני. "ההסתייגויות והסקפטיות נשארו בחדר הסמינרים", מאשים הכלכלן הנודע מהרווארד, פרופ' דני רודריק.
בחשבון כולל הכלכלנים עדיין מסכימים, סחר חופשי מגדיל את הרווחה הכלכלית. אבל הם יודעים להוסיף הסתייגות חשובה: כמו בכל דבר בכלכלה, גם לסחר החופשי יש מנצחים ומפסידים. ולכן צריך לוודא שהמנצחים יפצו את המפסידים, נניח את אותם עובדים מלואיזיאנה או פנסילבניה שמפעל הרהיטים או החלפים בו עבדו נסגר בגלל תחרות מסין. הם צריכים, למשל, לקבל הכשרה מחדש כדי להחליף מקצוע.
ואיך הצביעו העובדים האלה? מבדיקה שערכו אוטור ועמיתיו, הסתבר שבמחוזות שבהם הכלכלה נפגעה באופן משמעותי כתוצאה מהחשיפה לסין בתחילת העשור הקודם, בין היתר בצפון קרוליינה, פנסילבניה וויסקונסין, נרשם זינוק מהותי בהצבעה לטראמפ בהשוואה לג'ורג' בוש שרץ מטעם הרפובליקנים בשנת 2000. יש בכך היגיון: טראמפ, אחרי הכל, הבטיח שיטיל מכסי מגן על סין, יפעיל מחדש את המכרות ויחזיר מקומות עבודה.
גם עכשיו, יש מי שדבק בעמדה המסורתית. כך למשל פרופ' פול קרוגמן, שזכה בפרס נובל על מחקריו על סחר בינלאומי, התעקש אחרי הבחירות שהסחר החופשי מסביר רק חמישית ממשרות הייצור שאבדו לארה"ב. את רוב המשרות, קרוגמן מסביר, החליפו הרובוטים. בתמונה הכוללת, הוא קובע "אין הרבה קשר" בין מגמת דעיכת הייצור לסחר החופשי.
אבל באופן קצת נדיר עבורו, קרוגמן מוצא את עצמו עכשיו במגננה. אחד המבקרים הבולטים שלו הוא טים דואי, כלכלן מאוניברסיטת אורגון, שמתכתש בשבועות האחרונים עם קרוגמן בבלוג הפופולרי שלו. קרוגמן, קובע דואי, עדיין מסתכל על התמונה הכוללת של התעסוקה, ולא על האזורים בפריפריה שנפגעו במיוחד. במקום לבחון את כשלי התיאוריה, הוא מאשים, קרוגמן עדיין מנסה להוכיח מה כן היה נכון, ועל הדרך גם מתנשא על הבוחרים שלא יודעים מה טוב עבורם.
במציאות, דואי טוען, את מה שקרה בעשורים האחרונים אפשר לתאר כ"ניסוי מדיניות ציבורית ענקי שהשתבש באופן מחריד". בוושינגטון דחפו לשלב את סין בכלכלה העולמית מתוך מחשבה שהעובדים האמריקאים יסתגלו. אבל, במיוחד באזורים הפחות מאוכלסים בארה"ב, ההנחה הזאת התבררה כשגויה באופן טרגי.
יוצאים נגד 'הברברים'
יש מי שמרחיק לכת עוד יותר: הגלובליזציה לא היתה בהכרח ניסוי שכשל, אלא ניסוי שהצליח. כפי שכותב רודריק, הכלכלנים נוהגים לצאת נגד 'הברברים' שמנסים לתקוע מקלות בגלגלי הגלובליזציה, אבל מתעלמים מהעובדה שגם בין תומכי הגלובליזציה יש 'ברברים'. "בכנות", הוא כותב, "הרבה מהאנשים שמתלהבים מסחר מונעים על ידי אג'נדה צרה ואנוכית משלהם. חברות התרופות שדוחפות לכללי פטנטים נוקשים יותר. הבנקים שדוחפים לגישה בלתי מוגבלת לשווקים זרים".
על דבר אחד בכל זאת נראה ששוררת הסכמה בין הכלכלנים. הבטחותיו של טרמאפ להטיל מכסי מגן על סין, שדי נזנחו מאז הבחירות, לא באמת יעזרו לאזורים שנפגעו. כפי שסמית מגדיר זאת בדיפלומטיות, הרעיון ששינוי מדיניות הסחר יעזור למערב התיכון הוא "מפוקפק".
ואילו במסיבת העיתונאים שקיימה יו"ר הפד ג'נט ילן בשבוע שעבר, הסבירה ילן, שמתמחה בכלכלת עבודה, שגם בעתיד חברות תעשייה ימשיכו להחליף את העובדים במכונות, ולכן יעסיקו פחות עובדים. והיא הוסיפה את המסר המוכר לפיו חשוב שעובדים שנפגעו על ידי הגלובליזציה והטכנולוגיה "יוכשרו מחדש כדי שיוכלו להצליח בכלכלה".
לפצות את המפסידים
ילן אולי מחויבת להישאר ברמת האמירות הכלליות, אבל גם כלכלנים אחרים שנדרשו לשאלה מה עושים לא מצאו תשובה קונקרטית. קרוגמן, למשל, הזכיר שכפי שהתגלה בגרמניה בשנים שאחרי האיחוד, לא קל להמריץ איזורים ספציפיים במדינה, והוסיף, "אני באמת לא יודע מה התשובה".
למעשה, מדובר בדפוס נרחב. כך קובע ד"ר גווין קלי, מראשי מכון המחקר הבריטי Resolution Foundation. "מי שייקלע לדיון על טראמפ או ברקזיט עם כלכלן בריטי או אמריקאי מוביל, ישמע בוודאות כמה חשוב 'לפצות את המפסידים'. זו סיסמא שמכירה בכך שצריך לעשות משהו, אבל לא אומרת מה צריך לעשות".
ולמה המומחים לא יודעים מה לעשות? לפי קלי, זה נובע מכך שהם היו שבויים בהנחה שהסחר יועיל לכולם ושהצורך 'לפצות את המפסידים' הוא משני. קובעי המדיניות, לדבריו, "כבולים להנחות האופטימיות משנות התשעים, כשדברים כמו פתיחות, יציבות כלכלית, ושוקי עבודה גמישים, מתובלים בהטבות מס והשקעה בכישורים, נחשבו למתכון אמין לכלכלת המאה ה־21 שכולם ירוויחו ממנה".
וכפי שמזכיר גווין דיוויס, אחד מהכלכלנים הבכירים בבריטניה, חלק גדול מצעדי המדיניות שהמומחים בכל זאת מציעים, כמו השקעה בחינוך והכשרה מקצועית, הם צעדים ליברליים, שרחוקים מהאג'נדה של הפוליטיקאים שעלו השנה לשלטון. ודיוויס מסכם, ממרומי קרן הגידור שהוא מנהל כיום: "איך לפצות את המפסידים מהגלובליזציה יהיה הסיפור הגדול של המקרו ב־2017".
הכלכלן נח סמית: במשך הרבה זמן האמנתי שהדבר הכי חשוב לרווחה כלכלית הוא כסף. התעלמתי ממקור גדול וחשוב של רווחה כלכלית: מקומות עבודה"
