מבחן הזמן של פיקטי

ראה ראיון שערך "כלכליסט" עם פיקטי באפריל השנה 

"ב.מ.וו לפיקטי". כך סיכמו בבלומברג את הדו"חות הכספיים של ענקית הרכב, שממחישים היטב את המציאות שאותה מתאר הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי: נתח גדל והולך מההכנסה הלאומית במערב מגיע לכיסם של בעלי ההון. התופעה הזאת, קובע פיקטי, היא ביטוי לכוחות עומק שדוחפים לאי־שוויון גדל והולך בעולם המפותח. אי־השוויון בחלוקת העושר כבר מגיע לרמות שלא נראו מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, והתחזית של פיקטי היא שבמאה ה־21 עוד נחזור למציאות שבה שושלות הון מחזיקות ברובו המכריע של העושר.

הטענות האלה עומדות במרכז ספרו "הון במאה ה־21", שהיה לרב־המכר המפתיע של השנה, גרף תשואות מכל כיוון והפך את הכלכלן הצרפתי ל"כוכב רוק כלכלי", כהגדרת הכלכלן זוכה פרס נובל ג'ורג' אקרלוף. זה ספר שאפתני ביותר: פיקטי משתמש בנתונים מעשרות מדינות ומאות שנים, מסביר איך הגענו עד הלום ולאן אנחנו הולכים, ובדרך מנסח את "חוקי היסוד של הקפיטליזם". אין פלא שה"קפיטל של פיקטי" היה למוקד דיון סוער בקרב הכלכלנים בחצי השנה שכבר חלפה מאז פרסומו. אז מה בעצם יש למבקריו של פיקטי להגיד?

תומס פיקטי צילום: רויטרס

זה הכל נדל"ן

אם יש משהו שעליו רוב הכלכלנים נוטים להסכים הוא שלפיקטי מגיע פרס נובל רק על הנתונים שאסף, אשר חושפים את הזינוק המטורף באי־השוויון בהכנסות ובעיקר בעושר בעשורים האחרונים. אלא שלא כולם מצטרפים לחגיגה. אחת הביקורות הבולטות מגיעה מצוות כלכלנים צרפתים שטוענים כי פיקטי כלל לא הצליח להראות שבעשורים האחרונים נרשם זינוק בעושר. כשבוחנים את הנתונים מקרוב מגלים שחלק ניכר מהזינוק בעושר בצרפת, למשל, מקורו בזינוק במחירי הנדל"ן (בין השאר כתוצאה ממגבלות בנייה). בלי הנדל"ן, טוענים המבקרים, אין כזה זינוק בעושר, והממצאים מאבדים מכוחם.

אבל דווקא בנדל"ן, משיבים תומכי פיקטי, מחזיקים חלקים נרחבים מהאוכלוסייה. למעמד הביניים יש דירות, אין לו מפעלים או אוצרות טבע. אם נקזז את הנדל"ן נישאר עם חלוקת עושר עוד יותר לא שוויונית. ומעבר לכך, כפי שטוען פרשן "האקונומיסט" ריאן אבנט (שגם כתב ספר בנושא), הזינוק במחירי הנדל"ן הוא לא רק בועה, אלא עדות לאופיו המשתנה של העולם. בכלכלה החדשה יש חשיבות גדלה והולכת למספר מצומצם של ערי ענק שהפכו למוקדים של עסקים, פיננסים וחדשנות, כמו סן פרנסיסקו, ניו יורק או לונדון. כתוצאה, ערך הנדל"ן בהן גדל. נדל"ן עירוני במאה ה־21, טוען אבנט, הוא הקרקע החקלאית של המאה ה־19.

התשואה לאן

אבל את עיקר הביקורת מושכת המשוואה המפורסמת של פיקטי: r>g. כשהתשואה על ההון (r) גדולה מקצב הצמיחה (g), טוען פיקטי, בעלי ההון מתעשרים מהר יותר מכל השאר. המצב הזה, כך מראים הנתונים שלו, שרר לאורך רוב ההיסטוריה, כשהמאה ה־20 רצופת המלחמות והתהפוכות היתה יוצאת מהכלל. במאה ה־21, טוען פיקטי, סביר שנשוב לאותו הדפוס: התשואה על ההון תהיה גדולה יותר מקצב הצמיחה, וההון ימשיך להצטבר בצמרת. התוצאה, כפי שניסח זאת ל"כלכליסט": "אי־השוויון עלול לחזור לרמה גבוהה מאוד שלא ראינו מאז המאה ה־19".

וכאן הכלכלנים תוקפים: חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר כמות ההון גדלה, התשואה עליו קטנה. זה הגיוני — ככל שיש יותר כסף, כך קשה יותר למצוא לו שימושים מועילים. ולכן יש משהו לא סביר בתחזית של פיקטי, ולפיה התשואה על ההון תישאר באופן עקבי גבוהה יותר מהצמיחה. זו טענה שנשמעת מלא מעט כיוונים, והובילה כלכלנים בולטים כמו לארי סאמרס לקבוע שפיקטי "צודק לגבי העבר, אבל טועה לגבי העתיד".

אלא שלא נראה שהמציאות מתאימה בהכרח לתיאוריה: בעשורים האחרונים כמות ההון גדלה בכל מדינות המערב, אבל גם חלקם של בעלי ההון בהכנסה הלאומית גדל. למה להניח שבטווח הארוך המגמה הזאת תתהפך? זו שאלה שמגיעה מכיוון הכלכלן מרשל סטיינבאום (בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו, מעוז השוק החופשי, שעובד דווקא במכון מחקר פרוגרסיבי), שפרסם החודש מגוון טיעוני נגד לביקורות על פיקטי. בין היתר הוא מזכיר שרבים ממבקריו הם אותם אנשים שאוהבים לדבר על עתיד שבו רובוטים ימלאו עוד ועוד תפקידים בכלכלה. האם סביר שבעתיד כזה דווקא הכנסת העובדים תגדל מהר יותר מזו של מי שמחזיקים בבעלות על הרובוטים? לקינוח, סטיינבאום מזכיר לכלכלנים שיש גם עולם מחוץ למשוואות: בעשורים האלה חלה ירידה דרמטית במשקל האיגודים המקצועיים, משרות נדדו אל מעבר לים, וגם תהליכי ההפרטה היטיבו עם הבעלים. גם כל אלה יכולים להסביר למה התשואה על ההון גדולה יותר מהצמיחה. תשואה על הון היא לא רק עניין של תפוקה שולית פוחתת, היא גם עניין של כוח.

רק העתיד יוכיח

באופן משונה, זו בדיוק הביקורת שמפנה אל פיקטי פרופ' דרון אסמוגלו, מהכלכלנים המצוטטים בעולם, שטוען ש"החוקים הכלליים" של פיקטי מתעלמים מחשיבותם של המוסדות החברתיים בקביעת חלוקת העושר, להבדיל מגישתו של אסמוגלו עצמו. אלא שפיקטי בעצמו טוען שהדרך היחידה למנוע את השתלטות ההון על הכלכלה היא הטלת מס עולמי על העושר, כלומר באמצעות המוסדות החברתיים. מה הולך פה? נראה שבשלב הנוכחי בוויכוח על פיקטי, כלכלנים משתמשים במחקר שלו בעיקר כדי לכתוב על עצמם.

אז האם פיקטי צודק? רק העתיד יוכיח. פרופ' בראד דה לונג, מתומכיו הגדולים בארה"ב, נותן לתחזיות של פיקטי 50% סיכוי להתגשם, ומבחינתו מדובר בסיכוי מפחיד. כך או כך, בינתיים העושר ממשיך להצטבר בצמרת. כפי שחוקרי הפדרל ריזרב הראו החודש, ב־15 השנים האחרונות חלה ירידה של 7% בחלקם של תשעת העשירונים התחתונים בסך העושר בארה"ב, ואילו שלושת האחוזונים העליונים רשמו עלייה בשיעור דומה. נכון לעכשיו, אנחנו חיים בעולמו של פיקטי.